הצלחת ערפאת והטרור
במה הצליח?
1. בנאום הסיכסוך הישראלי-ערבי:
כל ממשלות ישראל התנגדו להעברת החלטות על גורלנו לאו"ם, לאירופאים, לרוסיה וארה"ב כוועד מנהל. המטרה היתה שנחליט אנו, בתיאום עם האמריקנים. היום ארה"ב נסוגה ומעבירה ההחלטות לוועד המנהל הזה. הם יפקחו, יחליטו מתי הרפורמות הן של ממש, מתי לגבות הוויתורים הכואבים, ימנעו מאיתנו כניסה לשטח פלשתין כביטוי של זכותנו להגנה עצמית ומה עוד. אסור להיות נאיבי; האינטרסים שלהם, כיחידים וכקבוצה, יקבעו את הבנת העובדות ובסוף את עתידנו.
2. עלייתו של מנהיג, כאילו ימני, המעמיד כמשימה הקמת פלשתינה שניה, ריבונית, בלב ליבה של ארץ ישראל.
אומרים שזה הכרחי, כדי שלא נאבד את המדינה מבחינה דמוגרפית, ולא נצטרך לשלוט באחרים ולאבד את הדמוקרטיה. כך מיליוני ערבי יש"ע לא יהיו אזרחי ישראל, ולא נהפוך בין לילה למיעוט במדינתנו.
מדהים שהבעיה הדמוגרפית החמורה בתוך הקו הירוק, אינה נחשבת כחלק מהסיכסוך הדורש פתרון במסגרת סוף הסיכסוך. האם מנהיגינו שוכחים שהיום כ-20% מתושבי ישראל הם ערבים, ובעוד מספר שנים המדינה הקטנטונת תהיה מדינה דו-לאומית בדרך לערבית? הקמת פלשתינה שניה ריבונית אינה פותרת את בעיות הקיום, אלא להפך; בתקומתה סביר להניח שמיליוני פליטים יבואו שאבותיהם לא גרו שם בכלל אלא ביפו, ירושלים, השפלה...
כך, מבחינת ערפאת, למרות בדידותו בבנין קטן ברמאללה, מצבו הבינלאומי הירוד, הסבל שהוא הביא לעמו שעדין אוהב אותו, הטרור מעניק לו פרות שילוו אותו לשלב הבא בתכנית פלשתין עד הים.
האם אפשר להשתנות? בהחלט כן. הקמת ממשלה לאומית חזקה היא התשובה.
אופוזיציה נאמנה
הדמוקרטיה מבוססת על ממשלה ואופוזיציה נאמנה לעם ולמדינה. תפקידה של האופוזיציה הוא לבקר את הממשלה באחריות ולא סתם להזיק. בהבנה זו לא קמו ממשלות אחדות בארה"ב בתקופות חירום כמו מלחמות העולם. האופוזיציה ביקרה את הממשלה, הציעה תוכניות משלה אבל כנאמנה לעם ולמדינה בראש ובראשונה, ידעה לשמור עליהם.
ממשלת אחדות, שמצד אחד מקרינה הרגשה טובה בעם, הינה מצד שני מעין תופעה אנטי-דמוקרטית. היא מסירה מהעם אלטרנטיבה; דרך ומנהיגות אחרת בבוא היום. כאשר כולם בממשלה, כולם אחראים, ואם נכשלים, כולם אשמים. לאן יפנה העם דאז? בנוסף למדנו כבר שכאשר האופוזיציה בפנים אין אחדות פוליטית אלא ממשלה לא יציבה, זיגזגית, ללא יכולת הכרעות חשובות שתצעיד אותנו שוב לבחירות.
עלינו לשכוח האחדות הפוליטית ולדרוש ממשלה של שותפים ממש ואופוזיציה נאמנה ואחראית.
בין אושר לעושר
נראה שבעבר היינו מאושרים במשפחות מרובות ילדים עם קירבה רבה. ללא עושר רב, משפחות ישראל עמדו חזק 'ערבים זה בזה'. בדורות האחרונים הכל התהפך; גדל העושר ונראה שירד האושר במשפחה. חשובה ביותר היא הפרנסה, ואין היסוס לנדוד למקום רחוק למען פרנסה טובה יותר. המשפחה נראית כנטל כבד. היום יש לנו פחות ילדים, יותר 'יחסים זמניים', וחופש הפרט - לעשות מה שטוב עבורי - מעל הכל. אפילו ההורים שילדיהם נוטשים אותם והארץ נותנים ברכתם.
כך, במקום להתאזן, פוסעים בין אושר לעושר. השאלה נשאלת האם השתפרה איכות חיינו או הוזלה?
