טענה רווחת בקרב ערביי ישראל היא על קיפוח. תוך כדי שימוש בטיעון זה מסבירים ראשי המגזר הערבי תופעות שליליות שונות, מקוממת מכל היא סיוע לגורמים עוינים בין אם ברמה הפרטית ובין אם ברמה הקולקטיבית כמו מרד אוקטובר ("מהומות" אוקטובר). אכן צודקים ערביי ישראל, משך שנים רבות יש פה אפליה מתמשכת. רק שהאפליה היא לטובתם.
מדינת ישראל היא מדינה הנאבקת על חייה. במדינה ניתן היה לצפות כי כל האזרחים יטו שכם לסייע במאבק. הטיעון השחוק והמקומם כי אין הם יכולים להילחם באחיהם הערבים, לא עומד במבחן המציאות הערבית. נזכיר מספר דוגמאות: לאזרחי כוויית לא היתה בעיה להילחם בצבאות עירק כמו שחיילי עירק לא הראו כל מצוקה מצפונית לכבוש את אחיהם הערבים מכוויית. במלחמת האזרחים בלבנון נלחמו פלגים רבים ושונים אלו באלו באכזריות רבה, שוב ללא שום איזכור להיותם "אחים". בספטמבר השחור 1971 נכנס הליגיון הירדני למחנות הפלשתינים בירדן וביצע שם טבח רבתי, זאת לאחר ניסיון הפיכה של ערפאת.
במלחמת העולם הראשונה נלחמו זה בזה אבי סבי ואבי סבתי. במלחמת העולם השניה הוקמו שתי חטיבות אמרקאיות על טהרת היפאנים שרצו מאוד להוכיח את נאמנותם למדינתם למרות, ואולי בגלל שזו חשדה בנאמנותם. חטיבות אלו נלחמו בעוז רב בזירה האירופית, ספגו אבדות כבדות וזכו לעיטורי גבורה רבים. הסיבה לאי שרות ערביי ישראל אינה קושי להילחם ב"אחיהם", הסיפור הבא הוא עדות מוצקה לכך: לפני כשנתיים עלתה יוזמה מקומית בטייבה שבמשולש, כי בנות העיר ישרתו בשירות לאומי. הובטח כי מי שתסיים שירות זה תהיה זכאית לכל ההטבות והזכויות (המועטות) שלהם זכאים משוחררי צה"ל. המדובר היה בשירות בקהילה. למען הסר צל של ספק - בקהילה שלהם! היוזמה נפסלה על הסף על-ידי ראשי הציבור הערבי בטוענה כי אין לכבד את מדינת ישראל בשירות לאומי. שלוש שנים מקריבים אזרחי המדינה הנאמנים. במשכורת מינימום מדובר על מעל מאה אלף ש"ח!!
אחוזי גביית המסים במגזר הערבי עומד על כ-7%!! מס הכנסה, מע"מ? הם לא שמעו על זה. במגזר הערבי נהוג לעבוד במזומן. ללא קבלות, ללא ספרים וללא תלושי שכר. נובע מכך רווח כפול (או הפסד - תלוי באיזה צד אתה) מצד אחד אתה לא משלם מס הכנסה - ומצד שני אתה מקבל דמי אבטלה ואבטחת הכנסה. מדובר בנזק למדינה של מאות מיליוני שקלים(!) לפי ההערכות הכי זהירות. גם בתחום המיסוי העירוני המצב אינו טוב יותר, כאן אין מדובר בתשלום לממסד הציוני. מדובר בתשלום שנועד לרווחת הקהילה שלהם. חינוך, כבישים, ביוב, תברואה ופעילות תרבותית. ראשי הרשויות הערבים מתלוננים על קיפוח בתקציבי משרד הפנים. אם התושבים לא מוכנים לשלם לרווחתם הם - אל להם לבוא בתלונות לאחרים.
אחת המצוקות הגדולות של המגזר הערבי היא מצוקת הדיור. בתחום זה ברצוני להעלות שתי נקודות. הראשונה שמסיבות כלשהן הפרשנות שלהם לדיור היא בתים צמודי קרקע. בעוד שבמגזר היהודי כ-80% גרים בבתים משותפים במגזר הערבי מדובר על פחות מ-10% כאשר לא מחשיבים וילה אימתנית המאכלסת משפחה מורחבת כבית משותף.
הנקודה השניה והמקוממת בנושא הדיור היא אכיפה. בישוב יהודי כל סגירת מרפסת וכל גדר צריכה לעמוד בתקנים מחמירים וזקוקה לאישור וועדת הבניה. זה אינו מחזה נדיר לקבל צו הריסה לגדר גבוהה מידי או לפרגולה בחצר או למרפסת שנסגרה. בישובים הערבים אין דין ואין דיין. מבט חטוף בכל ישוב ערבי יבהיר מייד למתבונן כי אין שום אכיפה בנושא. האכיפה היחידה שקיימת היא על מבנים שלמים שניבנו ללא היתר, אך גם האכיפה בנושא זה היא מועטה מאוד ורחוקה מלטפל בבעיה.
כל כניסה של רשויות המדינה - דוגמת חברת חשמל, בזק, מקורות, מס הכנסה, הוצאה לפועל - לעיר ערבית, מלווה בכוחות משטרה וחברות אבטחה פרטיות. רשויות המדינה מעדיפות פעמים רבות להעלים עין ולא להתמודד עם בעיות כמו גניבת מים, גניבת חשמל, גביית מיסים, נהיגה ללא רשיונות וביטוח, חובות לא משולמים, סחר לא חוקי בחלקי רכב גנובים, רישוי מוסכים ועוד. העלמת עין זו היא אפליה. בעוד שחלק אחד של אזרחי המדינה נדרשים לציית לחוקיה חלק אחר פטור דה-פקטו.
ערביי ישראל זכאים ונהנים מכל ההטבות שניתנות על-ידי המדינה. חוק חינוך חינם, לימודים אקדמיים מסובסדים, קצבאות - ילדים, אבטלה, אבטחת הכנסה, נכים, שארים (גם במקרה שהנפטר הוא מחבל), שירותי בריאות וטיפת חלב, סנגוריה ציבורית ועוד. הם אינם משרתים בצבא, מסרבים לשירות לאומי, לא משלמים מסים, מובילים בפעילות פלילית וחשוב מכל - לא נאמנים למדינה. אם מישהו חושב שהעובדה ש"כבשנו" אותם ב-1948 ולא ב-1967 עושה את ההבדל - שיחשוב שוב. בלי ספק ישנה פה אפליה. אני קורא לתקנה ומוטב שעה אחת קודם.