מפלגת העבודה, היא כעלמה שמכריזה כבל עם ועדה כי אינה מעוניינת בפלוני. אולם לאחר שזה חודל מחיזוריו, מיד מקוננת על זניחתה לטובת אחרת. ואני חשבתי שהשיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", הוצא מגבולות הפולטיקלי-קורקט.
מפלגת העבודה סירבה להקים צוות משא-ומתן. "כשראש הממשלה קורא - מגיעים", ומציבים תנאים לא סבירים - מכתב חתום מראש הממשלה על הוויתורים אותם הוא מוכן לעשות לפלשתינים, ומראש. אולי מצנע חשב שהבוחר שלו לא יקבל משא-ומתן של מפלגת העבודה עם שרון, אבל יקבל משא-ומתן בשם הפלשתינים עם שרון. בכירי מפלגת העבודה המתראיינים בכלי התקשורת מקוננים על אובדן האחדות ומאשימים את שרון. אותם בכירים שעד לפני יומיים אמרו שלא יכנסו בשום מחיר לממשלת אחדות. נראה היה כי לו שרון היה אונס את אותה עלמה-מפלגת העבודה היו אלה פורצים בצווחות "אוי-נס" קורעות לב.
מצנע פנים רבות לו: משא-ומתן? - לא! אשב עם שרון ואראה האם יש בכלל על מה לדבר. זכור לכולנו כי מצנע אמר, כי יש לשבת מיד למשא-ומתן עם מנהיגות פלשתינית, כולל ערפאת. לשיטתו, מיד לאחר כינון ממשלה בראשותו, היה מצנע קופץ לשיחה עם ערפאת, ובטוחני כי היה מגיע למסקנה המתבקשת כי אין על מה לדבר. כי הלא ברגע שערפאת היה אומר "זכות השיבה" אין כלל טעם לפתוח במשא-ומתן. אולם אל חשש, במקרה הטוב מדובר במוסר כפול של מצנע. משא-ומתן עם הליכוד הוא בבחינת יהרג ובל יעבור, מה יש ללוחם השלום, אביר הצדק עם מפלגה ניאו-פשיסטית ומחרחרת מלחמה כליכוד. איתם, אין סיכוי להקמת צוות משא-ומתן. מאידך, עם חתן פרס נובל לשלום ערפאת יש על מה לדבר, לא צריך מכתבים חתומים מראש - לפני פתיחת המשא-ומתן, שהרי הפלשתינים ידועים באמינותם הרבה. קיום הסכמים, בין אם בעל פה ובין אם בכתב, הוא נר לרגליהם.
שני מנהיגי שמאל יש היום בכנסת. עמרם מצנע ויוסי שריד. שריד, לאחר מפלת הבחירות, התפטר. טעות עשה, שכן המפלה לא היתה שלו. המפלה היתה של הדרך. הציבור לא מאמין היום בדרך שאותה הציעה מרצ. מאידך, מן הראוי היה כי עמרם מצנע כן יתפטר. מפלת הבחירות היא לא בשל הדרך של מפלגת העבודה, כמפלגת שמאל-מרכז שנטלה חלק מרכזי במיצוב כושר העמידה הישראלי בממשלה הקודמת. הכישלון הוא של, שוב, דרכה של מרצ. העמדות שמצנע הציג טרם הבחירות מיקמו את מפלגת העבודה לצידה של מרצ, בשמאל הקיצוני. בנוסף לכך, גם למתנגדי הדרך של שריד-את-מצנע, ברור כי שריד הוא נכס פרלמנטרי חשוב לאין שיעור ממה שמצנע יהיה אי פעם. מוטב יהיה למפלגת העבודה להתנער ממצנע, להשאיר את מרצ לבדה בשמאל הקיצוני, ולחזור למרכז המפה הפוליטית. יציבות שלטונית כמעט ואינה יכולה להתקיים בלי שתי מפלגות מרכזיות גדולות. אם מפלגת העבודה לא תחזור למשבצת הזאת, היא עלולה למצוא עצמה עם מרצ בגוש סוציאל-דמוקרטי מצומק ומיובש, בעוד שינוי תתפוס את מקומה ההיסטורי כמפלגת העובדים - הלא הוא מעמד הביניים, וכמפלגה השניה בגודלה.
טומי לפיד דוחה את הטענה כי שינוי היא עוד מפלגת מרכז קיקיונית ובת-חלוף, כדוגמת ד"ש ומפלגת המרכז. טענתו המרכזית היא, שמפלגת שינוי לא הופיעה במחזה אור קולי מרטיט ונעלמה בקול דממה דקה כדוגמת האחרונות, כי אם התחילה בקטן וצברה כוח מבחירות לבחירות.
ישנם מספר תנאים להמשך קיומה ולבלובה של שינוי: בראש ובראשונה: קיומה מותנה באחדותה. מפלגת שינוי סובלת ממכנה משותף חלש, זוהי חולשתה העיקרית. חובה עליה לשמור על אחדותה לאורך הטלטלות הפוליטיות שעוד צפויות, אם חפצת חיים היא. התנאי השני הוא קיום הבטחות. ללא פתרון משביע רצון בנושא גיוס בחורי ישיבות ודאגה למשלמי המיסים, היא תכנס אחר כבוד לרשימת המפלגות שהכזיבו.
אולם בניגוד לחלק מאותן מפלגות, אין לשינוי גרעין משמעותי של קהל מצביעים מסורתיים, דבר שמביא לתנאי השלישי והוא יצירת גרעין שכזה ושאיפה להגדלתו. על שינוי לשאוף ליצירת קשרי נאמנות עם בוחריהם - בעיקר על-ידי קיום הבטחות סביר. תנאי רביעי הוא איושה באנשים מוכרים ומוערכים בציבור, בין אם על-ידי הצטרפותם של כאלה לשינוי, ובין אם על-ידי הפיכת חבריה בהווה לכאלה. צעדים אלו, יחד עם טשטוש זיהויה כמפלגה מגזרית (סקטוריאלית) ואימוץ גישה ממלכתית, יכולים להוביל לכך ששינוי תהפוך להיות אחת משתי מפלגות שלטון במדינה.
