הכמות הגדולה של דמעות התנין ששפכו תומכיו חבריו של ראש עיריית ירושלים לשעבר, ח"כ אהוד אולמרט, מאז נודע שראש הממשלה אריאל שרון לא קיים את הבטחתו למנותו לשר בכיר בממשלתו ו"בגד" בו, היו יכולים, ללא ספק, להרים את מפלס הכנרת.
אנשי אולמרט הירבו לשבח את נאמנותו העיוורת לשרון בשנה החולפת. תחילה היה אולמרט מוכן להיות מועמד מטעמו של שרון ליו"ר ועידת הליכוד, מול שר החקלאות החדש ישראל כץ, מועמדו הפופולרי של בנימין נתניהו.
בשלב השני הודיע אולמרט על תמיכתו הפומבית בשרון, ועל כוונתו לסייע לו בכך דרך להמשיך בתפקידו.
אף שנבחר במקום מרוחק (32 ) ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, מינה אותו שרון לראש מטה הבחירות. הליכוד זכה לניצחון מרשים. ולבסוף: אולמרט טרח ועמל ללא לאות כדי לחבר לקואליציה את "שינוי", שבראשה עומד חברו הטוב, שר המשפטים החדש יוסף (טומי) לפיד, עם המפד"ל בראשות אפי איתם.
בהזדמנות לא חגיגית זו, כדאי אולי לרענן את זיכרונם של כל המקוננים על העוול שנגרם לו, ולהבהיר להם שאולמרט הוא "בוגד" פוליטי סידרתי.
הבגידה הפוליטית הראשונה שלו היתה במחצית שנות ה-70', בשר המשפטים המנוח, שמואל תמיר.
אולמרט החל את הקריירה הפוליטית שלו ב-1965 כמזכיר הפרלמנטרי של סיעת "המרכז החופשי" שתמיר עמד בראשה. במחצית שנות ה-70', כאשר היה כבר חבר כנסת מטעם סיעה זו, נטש את מטיבו תמיר וחזר לליכוד.
לאורך הקריירה הפוליטית זיגזג אולמרט למען האינטרסים הפוליטיים והאישים שלו, ונאמנותו הפוליטית היתה פוליטית.
בגידה צורמת נוספת של אולמרט היתה בנתניהו עצמו, שאליו הוא חבר בשעתו והיה מוסכם ביניהם שנתניהו יגמול לו. אבל אולמרט העדיף, כאמור, לקפוץ לעגלתו של שרון - למגינת ליבו של נתניהו.
הבגידה האחרונה של אולמרט היתה במפלגות החרדיות שהעלו אותו לשלטון בירושלים, לפני תריסר שנים, והתמידו בבחירתו מחדש. בעת ניהול המו"מ הקואליציוני האחרון שאולמרט נטל בו, כאמור, חלק מרכזי הוא דחף לכיוון ממשלה ללא המפלגות החרדיות.
החוגים החרדים רואים במה שאירע לאולמרט אות אזהרה משמים.
אבל מי שמכיר את אולמרט מקרוב, מבין היטב שהקריירה הפוליטית שלו רחוקה עדיין מסיומה, וככל הנראה ימצא שרון דרך לפצות אותו.
אל חשש: עוד צפויות לנו בעתיד בגידות כהנה וכהנה.
