בכל תהפוכות גורלו של העם היהודי, באלפי שנות גלות, היתה דאגת ראשי הציבור לצורכי הקהילה אחד המוטיבים החשובים ביותר של הקיום. על בסיס תפיסת העולם הזו - המשולבת בערכיה של התנועה הקיבוצית-סוציאליסטית שדגלה באימרה, כי כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו - גובשה גם מדיניות הרווחה של ישראל כבר בימיה הראשונים.
על-פי מדיניות זו השתדלה המדינה, ככל יכולתה, להיות חומת המגן התומכת של הדלים והאביונים, של המובטלים, של מי שזקוקים לטיפול רפואי, וגם - לדאוג לרווחת הנזקקים. וככל שהיה למדינה יותר - היא נתנה יותר. לאמהות חד-הוריות, לנכים, לעיוורים ופסחים, לנפגעי פעולות איבה, לאלמנות צה"ל, לזקנים, לתלמידי ישיבות, ולמי לא. וזה היה טוב ויפה. בקיצור: היינו מדינת 'רווחה לכל' התואמת את אמות המוסר היהודיות, ממש כמו ש"כתוב בתורה".
למרבה הצער, מזה ימים רבים, נקלעה ישראל למשבר כמעט קיומי שלא היה כמותו בכל שנותיה, כאשר האזהרות מפני מה שצפוי לנו בתחום הקריסה הכלכלית-חברתית נוחתות על ראשינו, חדשות לבקרים, ממש כמו בשורות איוב. ועל-כן, דווקא בשעת צרה כזו, חייבים מנהיגי המדינה להישיר את עיניהם אל המציאות החדשה ולנסות למצוא תשובה נאותה לשאלה פשוטה. והשאלה איננה אם ישראל רוצה להמשיך להיות מדינת 'רווחה לכל', אלא אם היא יכולה כיום להרשות לעצמה להיות מדינת 'רווחה לכל' כאילו דבר לא קרה.
אין תשובה קלה לשאלה קשה זו. ויתור על המדיניות הקיימת פירושו, כמעט, בגידה בערכי המסורת. אבל מה עושים כשאין? איך נוהגים כאשר השמיכה הקטנה אינה מסוגלת להעניק חום וכיסוי לקהל גדול ורב של נזקקים?
אם איננו רוצים להיות אטומי לב למצוקות ולצרכים חובתנו להמשיך ולקיים את תפיסת העולם של הדאגה לקהילה. אבל, כאשר האמצעים מצומצמים ביותר יש לקבוע מדיניות חדשה של חלוקתם.
בימים טרופים אלה שוב לא יתכן ששירות התעסוקה יהיה משרד ממשלתי שבפועל אינו עוסק בחיפוש ומציאת מקומות עבודה למובטלים אלא כל עיסוקו ייצור אישורים ש"אין עבודה" המזכים את בעליהם בקבלת דמי אבטלה; בימים קשים אלה לא יתכן שהמוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם, כמעט ללא הכרה, השלמת הכנסה למי שסיים את תקופת ה'אבטלה בשכר' שלו; בימים של נסיקה חמורה במספר העובדים שממש נזרקים אל רחובות האבטלה המשפילה, אין זה צודק וגם לא הוגן שתלמידי ישיבות לרבבותיהם ימשיכו לקבל מקופת המדינה המידלדלת 'מתן בגלוי' מבלי שהמימשל יקבע קריטריונים ברורים למי נותנים, כמה ולמה, ואם בכלל צריך לתת "בלי הכרה", בלי גבול; בימי משבר חמורים אלה, כאשר הצמיחה היחידה המתרחשת בישראל היא של מספר בתי התמחוי הפרטיים המסייעים לאלפי הרעבים וחסרי הבית, הרי זו חוצפה מן המעלה הראשונה להעלות רעיון מופרך מן הסוג הגרוע הטוען, כי כדי למנוע מעם ישראל את האפשרות לחלל את השבת במסעי קניות בקניונים, יש להוסיף עוד שבתון אחד בשבוע, כל שבוע, יום ראשון למשל, שבו ינהרו המוני ישראל לקניות, במקום בשבת, ובדרך מעוותת זו אולי למנוע חילול שבת אך בו בזמן לגורם נזק של מיליארדים לקופת המדינה הענייה ולקופת המעסיקים; בימי מצוקה אלה המאיימים למוטט את כלכלת ישראל, בשעה שחובה למצוא דרכים לקצץ משמעותית במשמניו של תקציב הביטחון - אין זה מתקבל על הדעת שאנשי צבא הקבע יוכלו להמשיך לצאת לפנסיה תקציבית בגיל 50; בימים הנוראים האלה שבהם עתידם של אזרחי המדינה נתון תחת איום קיומי של חשרת ענני סופה כלכלית המתרחשת ובאה, לא יתכן שהמדינה תמשיך לממן מכספי אזרחיה המתרוששים את קיומם של כל מיני "מוסדות ציבוריים" שהוקמו לזכרם של אישים מקורבים לתנועות פוליטיות - שהלכו לעולמם, נשכחו מלב כל, אך ממשיכים לצרוך את ליטרת הבשר הציבורית שכל כולה נועדה לממן את שכר העובדים המיותרים המועסקים ב"מוסדות" שאין בהם צורך.
את המשימה הכמעט סיזיפית הזו - לעשות סוף סוף סדר בהשתוללות הקיימת בשימוש בכספי הציבור במשק הישראלי הצונח, ולהקצות את משאבי המדינה על-פי סדר עדיפויות הגיוני, אמיתי ושוויוני - מן הראוי שייקח על כתפיו שר האוצר החדש בנימין נתניהו. הוא יודע איך לעשות זאת. הוא מבין שחובה לעשות זאת. הוא יודע היטב שישראל איננה יכולה להמשיך להיות מדינת "חלוקה" וכי היעד הלאומי המרכזי כיום הוא לייצר צמיחה, לצמצם מהותית את היקפי האבטלה המזעזעים. וזאת, גם כדי לסייע באמת לנזקקים הזועקים ואין שומע וגם כדי שאפשר יהיה לומר, ברוח דברי התורה, כי כל המציל נפשו של מובטל אחד כאילו הציל עולם ומלואו.
