אם תרצו
כשהיינו קטנים וחלושים, היה לנו את אריק מהצנחנים וצליחת יום הכיפורים, ואת גדול הלוחמים העבריים מאיר הר-ציון של 101, ויוני נתניהו גיבור אנטבה, ואהוד של סבנה, ודיגלי של 269,ונתניהו שגרירינו באו"ם, וכוח צביקה של יום הכיפורים, ואת עייזר ומוטי אדריכלי ניצחון חיל האוויר בששת הימים (מבצע מוקד), ובני פלד מפקד החיל משכמו ומעלה, ודב רביב "מר חץ" שתושייתו וכוח המצאתו עומד עוד רגע למבחן, ופרס שבצעירותו בנה לנו כור האטומי, ובגין שהביא את סאדאת, ובן-גוריון שהקים לנו מדינה, ולא לשכוח את הרצל שבחזונו אנחנו כאן. אם תרצו אין זאת אגדה. כך חשבנו.
בפסגת העולם
ואחר כך משניצחנו בששת הימים, והגענו לפסגה התחלנו לזלזל, הפכנו בעיני עצמנו לכוח החזק בעולם. והיוהרה הפכה אותנו לארץ אוכלת יושביה. וכך התחילה ההידרדרות מהפסגה הגדולה. החינוך הציוני הנסוג לאחור, כל הדרך למטה אל התהום.
הדרך למטה
החל בשיח הלוחמים, שהכה על החזה הציוני, כי היהודי הגלותי לא רצה לנצח. כי היהודי הנודד חסר השורשים רצה להיות "מוסרי". באותיות של קידוש לבנה, כמובן, לעין המצלמה. מלכת הצדקנות המוסרנית ניבטת בדמותה ושואלת 'ראי ראי של הקיר - היש יפה ממני בכל העיר?'. צורה על חשבון התוכן. והמובן מאליו מגיע, כמובן. מלחמת ההתשה שהתישה את כוח העם המפונק מניצחונות קלים. ואחר כך הסבירות הנמוכה בתוך שורת המחדלים של יום כיפור, ומלחמת לבנון רוויה בשנאה העצמית המביאה את עצמנו לפסגת המיאוס. ואז כשמפונקים וקשה, מחפשים את הנס.
ממציאים מזרח תיכון חדש. ואחר כך פרופסורים מהאקדמיה, ודוקטורים מהממשלה, וח"כים מהכנסת, נציגי ישראל היורדים על הברכיים בתחנונים לעולם, שיואיל בטובו לשנוא לנו את המדינה. להחרים את ישראל ממוצרי ההתנחלות ועד מוצרי הכחול לבן בכלל. והיום "הנאורים" קוראים להחרים את האוניברסיטאות הציוניות. הישראלי הגאה, גאה מדי, ובעיקר יהיר, ההולך ומאבד את כוח חיותו.
ציונות לאן?
ועמי איילון יכריז ברבים על במת הטלוויזיה הישראלית, "דגל שחור מתנוסס על מעשינו".
עומד לו גנרל מצה"ל, מפקד משייטת 13, מפקד חיל הים, ראש השב"כ עד לא מכבר, בכינוס ישיבת
הוועד היהודי-אמריקאי (ינואר 2002) ומכריז - אסור לנו לנצח[1].
החינוך הישראלי מצמיח לנו גידולי פרא.
החינוך הציוני צומח לנו לאחור.
איבדנו את צדקת הדרך
את שפיות הדעת.
מתחילים בהתחברות אל האויב הערפאתי - ממשיכים בהאשמת החיילים, ילדינו, ברצח ילדים פלשתינאים, ומקנחים בהתאבדות קולקטיבית. ארץ אוכלת יושביה.
באין חזון - יפרע עם.
ציונות לאן?
__________________
מבוסס על סטנוגרמת ישיבת הועד הישראלי אמריקאי (30 לינואר 2002). ואחר כך עמי איילון מופיע בערוץ הראשון ואומר: "אני מקווה שצה"ל לא ינצח במלחמה מול הפלשתינאים - כי דגל שחור מתנוסס על מעשיהם!".
