כלכלה איננה מדע מדוייק וגם לא תורה העוסקת רק במספרים. יכולתה של כלכלה נכונה להצליח ולהשיג את יעדיה בריפוי של משק חולה, תלויה במידה רבה בשני גורמים: התנהגותם הכלכלית והפסיכולוגית של בני האדם המרכיבים את החברה, יחד עם הנהגה כלכלית נחושה ואמינה המשדרת לציבור שהיא יודעת מה המטרה, מה הדרך הנכונה להגיע אליה וכמה זמן ימשך תהליך הריפוי המכאיב. מן הטעמים האלה ברור, כי אם אובד האמון, ובמקביל לו אובדת האמינות - אובדת גם הכלכלה.
את התהליך של אבדן האמון של העם בישראל, בהנהגה הכלכלית שניצבה בראשות משרד האוצר, עד להרכבת הממשלה ומינויו של בנימין נתניהו לשר האוצר, ניתן לראות בבירור בנתוני הגירעון המדהים בתקציב המדינה שפורסמו השבוע: 2.8 מיליארד ש"ח בחודש פברואר, וזאת לאחר גירעון תקציבי של 2.7 מיליארד ש"ח בינואר. גם הסיבות לגירעון ברורות לחלוטין - הירידה החדה בהכנסות המדינה בגלל ההתכווצות החדה של המשק, יחד עם הצניחה ביבוא מוצרי צריכה.
אני משוכנע שבנימין נתניהו יציג בפני הממשלה, במהירות מירבית, תכנית מעשית, שתתווה את הדרך הכלכלית הנכונה להיחלץ מן המשבר. סביר להניח, כי במקביל לקיצוץ הדרוש בתקציב המדינה, יציג נתניהו גם את הדרך הטובה ביותר ליצירת תהליך של צמיחה, שיבוא לידי ביטוי בהשקעה בתשתיות, בהפחתת שעורי המס ועוד. אבל, טובה ככל שתהיה, התכנית לא תצלח אם לא תזכה לאמון הציבור. ואת האמון הזה ניתן להשיג רק על-ידי הסברה מקיפה, כאן ועכשיו.
ציבור שאינו יודע להיכן מוליכה אותו ממשלתו - לא ייתן בה את אמונו; ציבור שאינו יודע מה צפוי לו בתחום המרכזי ביותר בחייו - יכולת הקיום - ימשיך לברוח אל מחוזות ההשקעה במט"ח, בארץ ובחו"ל, ולא יתרום דבר לשיפור הפעילות הכלכלית בארץ; ציבור שבמשך השנתיים החולפות "שיגעו" אותו מנהיגיו הכלכליים ב"פתרונות קסם" שלא החזיקו מעמד יותר משבועות אחדים - לא ייתן את אמונו בהנהגה הכלכלית החדשה, אלא אם כן תוכיח את עצמה, ובמהירות.
כדי להחזיר את האמון, שהוא היסוד לסיכויי הצלחתה של כל תכנית כלכלית, תהיה אשר תהיה, חובתו של בנימין נתניהו להציג בפני הציבור - מהר ככל האפשר - לא רק את הסיסמאות היפות ואת היעדים האסטרטגיים של תכניתו, אלא גם את הפרטים המעשיים, כמו: מתי תבוצע התכנית; כמה זמן היא תימשך; האם הנטל שתטיל על כתפי כולנו יהיה שווה לכל, או שיהיו כאלה שהתכנית הקשה העומדת לנחות עלינו לא תחול עליהם בבחינת "יוצאים מן הכלל"; מה ומתי עתיד להתרחש בתחום צמצום האבטלה שהגיעה לממדים מפחידים כאשר כמעט בכל בית שמיני בישראל יש מובטל; אם ומתי נקבל את הערבויות מארה"ב ומה יהיה מחירן הכלכלי והפוליטי-מדיני; ולבסוף ולא פחות חשוב: מה תהיה הדוגמה האישית של הממשלה וגם של הכנסת. הציבור זכאי לקבל מנבחריו תשובה לשאלה פשוטה: איך יתכן שבשעת משבר כלכלי שלא היה כדוגמתו, ימשיך כל אחד מחברי הכנסת לקבל רכב פרטי צמוד על חשבון קופת המדינה המצומקת ומדוע ממשלת שרון השניה צריכה להיות - בניגוד להבטחות המפורשות של ראש הממשלה לפני הבחירות - שמנה ורחבה כמעט כמו ממשלת שרון הראשונה.
את האמון ביכולתה של ההנהגה הכלכלית החדשה של ישראל לחלץ את המשק מן הבוץ העמוק שבו הוא שקוע, אפשר יהיה להחזיר רק אם יוכל בנימין נתניהו לתת לציבור הישראלי הנואש תקווה כלכלית חדשה. תקווה שתחזיר לתודעה את ההכרה שיש על מי לסמוך, שברור מה הוא מתכנן לעשות ויודע איך לעשות זאת, תקווה שהפעם לא יהיה מי שיעשו הכל כדי לתקוע לו מקלות בגלגלים על-מנת שייכשל ולא יהווה עוד "איום" במאבק הפנים ליכודי על ראשות הממשלה אחרי שרון.
בסיפורי האגדות על מה שמצפה בתופת לכל החוטאים המגיעים אליו, מתואר השער שדרכו עוברים כל המתים בדרכם אל מחוזות ייסורי הנצח. על השער הזה חקוקה אימרה ריאליסטית האומרת: "הנכנס בשער זה - אבד כל תקווה".
ההתייסרויות הקשות העוברות על אזרחי ישראל בשנתיים החולפות - טרור רצחני המשולב באבדן דרך כלכלי - יוכלו להפוך לנחלת העבר רק עם החזרת התקווה לעם המיוסר הזה, שכמעט איבד כל תקווה.
