בעקבות כינונה של הממשלה החדשה, נפוצו שמועות עקשניות שעל פיהן החלון עוזריו של שר הפנים הפורש, אלי ישי (ש"ס) לגרוס מסמכים שונים במשרד, מחשש כנראה שיגיעו לידיו של השר החדש אברהם פורז.
אנשי ישי טענו שהכל מתויק במחשב, והמדובר במסמכים פרטיים שלציבור אין עניין בהם. אבל פורז לא היסס והזדרז לפנות אל היועצת המשפטית של המשרד, בבקשה להבהיר לנוגעים בדבר שזו פעולה לא חוקית.
ככל הידוע, אין זו הפעם הראשונה שבעת מהפך שלטוני או חילופי שרים נגרסו מסמכים במשרד הפנים ובמשרדי ממשלה נוספים, לרבות משרד ראש הממשלה.
קרוב לוודאי שלא כל המסמכים שנגרסו או הועלמו בדרך אחרת, היו מסמכים אישיים שאינם אישיים. זו, ללא ספק, תופעה חמורה, מאחר שבחלק מהמקרים היה מדובר, כנראה, במסמכים ממלכתיים רשמים שהצביעו אולי על מעשים שהיה רצון שלא לחשפם.
ישראל אינה מצטיינת, כידוע, בתרבות שלטונית מסוג זו הקיימת בארה"ב, שבמסגרתה מועברת אחריות מיניסטריאלית בדרך מכובדת ומסודרת כולל חפיפה משמעותית.
בתחום האחרון, יש אצלנו, למרבה הצער, נוהל חפיף. השר הפורש עושה בדרך כלל טובה לשר החדש - אם הוא מסכים להקדיש לו זמן, כדי להכניסו לתפקיד בצורה מסודרת.
השר החדש מנסה להוכיח שהוא יכול להסתדר בלי קודמו, ומזדרז לרוב גם להחליף את המנכ"ל שיכול היה לסייע בדרך זו או אחרת.
וכך, במציאות הקיימת בישראל, נערך טקס צנוע וחפוז שבו זוכה השר החדש מקודמו ל"איחולי הצלחה" פורמליים בלבד.
ספק אם הוא מקבל דיווח מלא ומעודכן על הפעילות של המשרד והנושאים הדחופים שעומדים על הפרק, ובמקרים מסוימים אינו יודע על מסמכים שהועלמו. ישראל לא היתה מעולם אור לגויים בתרבות השלטונית הלקויה ובמנהל הצולע שלה. נראה, איפוא, שיש צורך לבחון אפשרות של חקיקה, שתטיל עונשים משמעותיים על שרים, סגני שרים, מנכ"לים, פקידים בכירים ועוזרים למיניהם בשירות הממלכתי, שישתתפו בגריסה או העלמת מסמכים רשמיים.
בכל הפרשה הזו לא נשאלה שאלה חשובה אחת: מה בעצם הכילו המסמכים האלה שהיה רצון להסתירם.
אם מותר לי לנחש, המדובר הוא בסיוע בדרך זו או אחרת לש"ס ושלוחותיה.
