תערוכות נשים במוזיאונים הפתוחים בגני התעשיה של סטף ורטהימר

המוזיאונים שהקים התעשיין סטף ורטהימר הממוקמים בנגב ובגליל, מציעים תערוכות של נשים אומניות ויוצרות.

המוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשיה תל-חי, מציג שתי תערוכות:

מרלי שמיר - אור שחור, אוצרת: נעמה חייקין - מרלי שמיר, בת תשעים, מצלמת בישראל מסוף שנות ה-30 למאה ה-20 ועד היום, נולדה בברלין ב-1919. אל הצילום הגיעה שלא מרצונה. בילדותה נטתה לתחום הציור. אך עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ומשפחתה עזבה את גרמניה, היא נאלצה ללמוד מקצוע מועיל וכך, בגיל 14, ויתרה על הציור לטובת לימודי צילום ב"קונטמפורה - בית ספר לאמנות מודרנית", שפעל בברלין בהשראת הבאוהאוס. ב-1938 עלתה שמיר לארץ, במסגרת הכשרה של הסוכנות היהודית. מושאי צילומה הם ה"אוריינט" וה"פרויקט הציוני", אך סגנונה הייחודי, המחלץ מן הנוף איכויות מופשטות באופן מורכב, בולט בהשוואה לתצלומי המאה ה-19 של ארץ ישראל, המגלמים מבט אוריינטליסטי, כמו-גם על-רקע הצילום הציוני ה"מגויס" של המחצית הראשונה למאה ה-20. נוכחות האור בולטת ברבים מתצלומיה, וליתר דיוק, בולט העדר האור (הצל), המתורגם בתצלום לצבע שחור, המקבל חיים משל עצמו, מועצם, מגדיר את נוכחותו במרחב כאובייקט חי ועצמאי. תצלומיה של שמיר אינם משקפים רק את ערכי ה”רייה החדשה”. בעבודתה יש משום ראייה חדשה של נופי הארץ. דימויי הנוף המוכרים משילים את נקודת המבט האוריינטליסטית או הציונית לטובת נקודת מבט אחרת, אידיאולוגית לא פחות, המבקשת להרחיב את אופני הראייה השגורים של המציאות באמצעות הצגת הנוף כהתהוות של אור, חומר גלם צילומי מהותי, שכמו מנותק מהקשרים פונקציונליים או תיאוריים. נעילת התערוכה - 6.4.10. שפי בלייר - גוף אהבה, אוצרת: נעמה חייקין - שפי בלייר, התערוכה הייחודית המוצגת במוזיאון לצילום בתל חי, הינה סיומו של פרויקט ארך בן 9 שנים! הצלמת שפי בלייר החלה לצלם איברים פנימיים ב-2002, לאחר שבעת שיטוט בשוק הכרמל, ראתה קיבת פרה אצל הקצב, הסתקרנה ונמשכה למראה הלא מוכר שנגלה בפניה. האיברים המצולמים היוו עבורה חומר גלם אקזוטי, דוחה ומושך בעת ובעונה אחת, בדומה בלייר פנתה לבית המטבחיים על-מנת להשיג את האיברים בשלמותם ולאחר מכן חקרה, פיסלה וצילמה אותם בסטודיו שלה, שוב ושוב, עד השגת התצלומים ברמה הרצויה. תהליך של התמקצעות ושליטה בתוכן המצולם. מושא הצילום הטעון מוצג תוך הדגשת העיסוק ביופי, באמצעות טיפול בטקסטורה ובצבעוניות של החומר ובתאורה. היבט זה ,המהווה כוח מניע מרכזי לפעולתה של בלייר, מדגיש בעבודות דיאלקטיקה של משיכה ודחייה. בצילומי התערוכה הגדולים, נראים איברים בודדים, או קבוצתיים, בגודל טבעי. ניכרת בצילומים כובד משקלם של האיברים, גמישות החומר. האסטתיות וההקפדה נכרים בכל צילום וצילום. בדיוקן עצמי, "התלויה" שינה חשיפה של האמנית עצמה בו תצלום גדול שבו נראית בלייר מאחור, עירומה ותלויה מהרגליים. הצילום מבטא חוסר סיפוק ואי-הנוחות מהפער בין תנוחת הגוף התלוי לבין נינוחותו, כמו-גם מהמתח בין ההיחשפות המוחלטת של הגוף למבט לבין המניעה לראותו מלפנים. בצילום נוסף מתוארת בלייר במעשה אהבה עם בן זוג על שטיח גדול. בכל המקרים הללו נשמרת הדיאלקטיקה של המבט הצילומי ומחלצת את האובייקט ממבט מנכס. נעילת התערוכה - 6.4.10. המוזיאון הפתוח לצילום בתל חי - 04-6816700, www.photo-mu.co.il. תערוכה במוזיאון הפתוח בגן התעשיה תפן נועה אשכול - "סיפורי בדים" - תערוכת שטיחי קיר, אוצרת: רותי אופק - נועה אשכול נפטרה בשנת 2007 כשהיא בת 83, וגם אז הייתה אומנית ויוצרת מוערכת כשסביבה עדת מעריצים. היא נולדה בקיבוץ דגניה ב', לרבקה מהרש"ק, וללוי אשכול. בסוף שנות ה-40 נסעה ללמוד בבית הספר של הכוריאוגרף סיגורד לדר, בלונדון ורודולף לאבאן במנצ'סטר. ב-1958 יצרו אשכול ופרופסור אברהם וכמן את כתב התנועה אשכול-וכמן ובשנת 1968 ייסדה אשכול את האגודה לכתב תנועה. מאז פרסמה עשרות ספרים בנושאים שונים, כולם בכתב תנועה. היא שימשה כמורה לתנועה וכתב תנועה באקדמיה למוזיקה בירושלים, בסמינר הקיבוצים, ובשנת 1972 קיבלה תואר פרופסור באוניברסיטת תל אביב, שם הקימה ועמדה בראש המכון לחקר כתב תנועה בפקולטה לאומניות. לנועה אשכול תלמידים רבים וקבוצת הרקדנים "ריקוד קאמרי" שהקימה, בשנות ה-60, ממשיכה לפעול עד היום. בתערוכה מוצגים 35 שטיחים בגודל 3.5 מ' X 2.5 מ', מתוך אלף וחמש מאות השטיחים שנעשו על-ידי נועה אשכול. השטיחים הינם יצירות אומנות המעוררות חוויה אסתטית עזה ורבת רושם, עשויים כולם משאריות של בדים ובגדים ישנים. שאריות בדים אלו שימשו לקומפוזיציות צורניות וצבעוניות מפתיעות במקוריותן. הטקסטורות, הצבעים והדוגמאות שעל הבדים, יוצרים בשטיחיה אשליה של עומק, יצירה מורכבת וחושנית של תנועה, צבע וצורה. נועה אשכול אינטליגנטית וחריפה, בעלת אישיות כריזמטית ורבת-פנים, הייתה אומנית רב-תחומית. רוב עיסוקה היה בתחום הריקוד והתנועה. אשכול הייתה מחוברת לבוהמה התל אביבית, למועדון האומנים והיוצרים: אורי זוהר, יגאל תומרקין, דן בן אמוץ, חיים גורי, יורם קניוק נעמי פולני ועוד. למרות הפופולריות והאטרקטיביות, העניין הרב ושלל המעריצים והתלמידים סביבה, ברחה אשכול מהתקשורת והפרסום ועם השנים הלכה והסתגרה, לא ענתה לטלפונים ולא יצאה כמעט מהבית עד לפטירתה. נועה אשכול, ברחה מהקונבנציונלי והמוסדי, נמלטה מהגדרות ומהקונצנזוס ואפילו סירבה לקבל את פרס ישראל. גם כשההסתדרות העניקה לה פרס על מפעל חייה לא הגיעה לטקס לקבלו. לאחר מותה הוקמה, על-פי צוואתה, הקרן על שם נועה אשכול לכתב תנועה שחבריה ממונים על העיזבון העצום שהשאירה. ביתה משמש את מטרות הקרן להמשך העבודה בכתב התנועה אשכול-וכמן, כתיבת וביצוע ריקודיה, וארכיון רחב המימדים לשימוש תלמידים וחוקרים וכן לאחסון ושימור מאות השטיחים שעשתה. התערוכה תהווה חלק מסרט בהפקה אמריקנית המופק בימים אלו על חייה ויצירתה של נועה אשכול. נעילת התערוכה - 28.07.10. המוזיאון הפתוח בתפן: 04-9109600, אתר - www.omuseums.org.il. תערוכה במוזיאון הפתוח בגן התעשיה עומר שוש קורמוש - מונח דומם, אוצרים: נעמה חייקין, אמון יריב - תערוכה מרשימה באיכות הצילום הנדירה, היכולת היצירתית בתחום הצילום, והאסטתיות המרשימה, הצבעוניות המונוכרומית והצילומים הגדולים מאוד, מוצגת במוזיאון הפתוח בגן התעשיה בעומר, התערוכה הופקה בשיתוף גלריה גורדון תל אביב, המציגה רטרוספקטיבה לאמנית שוש קורמוש (1948-2001), שנפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2001 והותירה גוף עבודות ייחודי בנוף האמנות הישראלי. בתערוכה "מונח דומם" מוצגים כ-60 צילומים מתוך עיזבונה של קורמוש הכולל כ-125 עבודות בלבד. מאז מותה עוסקים בני משפחתה של קורמוש ויריב אמון מגלריה גורדון, בשחזור יצירתה הכולל את הדפסתן המחודשת של העבודות על נייר צילום שחור-לבן (נייר-נייר) בהתאם לגדלים ולאיכויות ההדפסה שאפיינו את יצירתה. בנה של קורמוש, שאול פרנקו, סייע בהקמת התערוכה מתחילתה. רוב עבודותיה של קורמוש הן "צילום מטופל" באופן ידני או קולאז' העשוי מתצלומים שצולמו מחדש לאחר הכנתם. מבחינת מושא ההתבוננות, בוחנת קורמוש ביצירתה את תרבות אירופה של ראשית ואמצע המאה העשרים; "עבר של תרבות מחוסלת, מתה, שרק הקשבה מאומצת תזהה את צליליה" (קורמוש, 2001), על מאפייניה החומריים (רהיטים וחפצי נוי); הרעיוניים (מושגי היופי, הנצח, המוות) והתרבותיים (נימוסים ומנהגים, טקסים). בתערוכה מוצגים צילומים של עבודות מוקדמות בהן ניכרת השפעת הסוריאליזם ומלמדות על הכיוון שבו תתפתח יצירתה: צילום שחור-לבן, הזרת החפץ; שימוש במוטיבים שיופיעו בסדרות האחרות. "מונחים" צילום מתוך קטלוגים של סותבי'ס וכריסטיס המציגים רהיטים וחפצים שירדו מגדולתם, המזוהים עם הבורגנות האירופאית של ראשית-אמצע המאה העשרים. "סדר וניקיון: כט"מ" - סדרה בה עושה קורמוש שימוש בדימויים הקשורים לביוגרפיה האישית שלה. בעבודות מופנה המבט לסובייקט כנעדר באמצעות חפצים הקשורים לגוף, כשהגוף האנושי נעדר מהם. בסדרה האחרונה "זרים" המושפעת, בין-השאר, מתצלומיו של קרל בלוספלדט, מרכיבה קורמוש באמצעות תצלומים של עלים, פרחים וענפים, זרים המשלבים בין הפורח לקמל, השופע והסגפני. זהו "סף היופי", המקום בו צובר היופי "את הדחיסות המחניקה שלו ומפסיק לתפקד כיפה" על-פי הגדרתה של קורמוש, כנקודת מפגש של חיים ומוות, כפוטנציאל להשתנות האוביקט. צומת זו נבחנת גם בהקשריה הסמליים והטקסיים בחברה המערבית. נעילת התערוכה - 14.3.10. המוזיאון הפתוח בעומר - 08-6492692, www.omuseums.org.il.