דווקא לאור הפיגועים הנוראיים, המזעזעים והמצמררים של הימים האחרונים - חשוב לי לחזור ולהזכיר לנו, שהכיבוש אכן משחית.
כותרות העיתונים נוגעות כבר מזמן לאלימות לסוגיה. עוד פיגוע ועוד רצח ועוד אונס ועוד מקרה של אלימות.
הכותרות של היום הן החזון האפוקליפטי של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מ- 1968. אז הוא אמר:
"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה: חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד".
והנה, עברו 35 שנה ואנו מושחתים כבני אדם, יהודים וערבים כאחד.
אלו הורגים באלו, ואלו משיבים בהרג. בחודשיים ללא פיגועים גדולים במדינת ישראל, נהרגו 71 פלשתינים על-ידי כוחותינו הנקיים מרבב, שמתאמצים כל כך - בסיוע משת"פים לאומניים מבית - להעמיד אותנו על-פי התהום של אי לקיחת אחריות אישית, סקטוריאלית ולאומית לחטאינו שלנו. ידינו מלאות בדם אבל עינינו קהו מלראות את הדם הזה - אנו רואים רק את הדם שעל הידיים הפלשתיניות. אבוי לנו, שזה המקום שבו אנו נמצאים.
האחריות האישית היא סירוב פעיל לקחת חלק במכונת הכיבוש המשומנת והמזיקה לכולם הזו. זה סירוב לגור מעבר לקו הירוק, לרכוש מוצרים שמקורם שטחי כיבוש ולהראות התנגדות פעילה להמצאותם של ישראלים בישובים כלשהם בשטחים הכבודים. ההמצאות הזו מסכנת אותם ומסכנת את כולנו.
מי שמופקרים כאן לגורלם והמדינה עוצמת עיניה, אלו ילדי המתנחלים המוצבים על-ידי הוריהם כמגן אנושי. קטינים שהוריהם מסכנים אותם, היו מטופלים על-ידי רשויות הרווחה בכל קונטקסט אחר - אולם חלילה לנו מלפגוע בפרה הקדושה של הלאומנות. הפרה, שהיא עגל הזהב של הדור הזה, פופוליזם מסוכן של מי שסוגדים לו ומעמידים בכך את כולנו בקו האש, בעצם.
עם ישראל הפסיד בגדול מכל גיהוק לאומני בתולדותיו. חווינו כבר את המכבים, הבנו, לא רוצים שוב. תנו לשפיות לנצח.
העובדה שכל מיני כותבי מאמרים כאן מצרפים תארים פומפוזיים לדברי הבלע שהם כותבים על הערבים, השמאל וכל מי שאינם מסכימים איתם, אינם הופכים אותם לפחות ילדותיים, קפריזיים ומסוכנים.
תנו לחיות בשקט, תנו להקים גדר ולעשות שלום, לכו להמציא לכם אבני חצץ קדושות במקום אחר. עם ישראל לא רוצה לאומנות שתביא לגלות נוספת - הוא רוצה לחיות בארצו, בגבולות שמאפשרים דו קיום - גבולות 67' ועם בירה שמנוהלת על-ידי מי שהיא קדושה להם, שזה כל הדתות.
לכו ליישב את המדבר - זה חשוב מלישב את האבנים הכבושות הללו ביהודה, שומרון וחבל עזה. תתחילו לתרום לכלכלת ישראל במקום להיות בור ללא תחתית לתקציבים מבוזבזים על תשתיות, שממילא לא תשארנה שלנו.
תשחררו את הילדים שלנו מלשמור עליכם, במקומות שאתם לא צריכים להיות בהם ושמסכנים והורגים לנו את החיילים, סתם.
ותתחילו להסתכל בראי בבוקר ולומר לעצמכם: מה עשיתי למען הישראלים של היום, לא למען ההיסטוריה החצי מפוברקת של עם ישראל. אולי, אם תצאו משם ותלכו לעשות משהו חיובי למען הכלל, אני אסכים להאמין שיש גם משיח.
