המדיניות הכלכלית של הממשלה ובתוכה ההפרטה מחסלת את מנגנוני הבריאות, החינוך והרווחה, מפרקת ארגוני עובדים, ומפקירה את החברה בכלל ואת הנשים בפרט לחוסר-ודאות כלכלית וחברתית.
במקום להציג תוכנית למאבק באבטלה ובעוני, מעדיפה הממשלה להיאבק בפועלות ובפועלים. היא מעודדת תעסוקה פוגענית דרך חברות כוח-אדם, ודרך הפנייתן לתוכנית ויסקונסין שהופכת אותן ממובטלות עניות לעובדות עניות.
מצד שני, ממשיכה הממשלה במדיניות הדלת המסתובבת, מגרשת
עובדים זרים שהפכו מודעים לזכויותיהם, ומייבאת חדשים וטריים לניצול.
ממצב זה נהנים המעבידים וחברות כוח-האדם, ואילו העובדות מאבדות את כוח המיקוח שלהן, ושכרן וזכויותיהן נשחקים.
הפערים החברתיים קירבו בין נשים ערביות ליהודיות. ב-8 במרס הן תעמודנה יחד, תתבענה את זכויותיהן ותאמרנה "לא" למדיניות שהפכה את הרווחים לקודש, ואת הטייקונים וספסרי הכסף המהיר לגיבורים על חשבונן.
הן תאמרנה "כן" לעבודה שמכבדת אותן כנשים ורואה בהן שותפות לבניית חברה מתוקנת.