מחנה השמאל איבד בעשור האחרון את רוב כוחו הפוליטי - 25 ח"כים ב-2003 לעומת 56 ב-1992 - אבל אינו עוסק בחשבון נפש ואינו מנתח היכן טעה, גם באסטרטגיה ולא רק בטקטיקה.
מחנה הימין, עם מרכאות או בלעדיהן, ניצח לכאורה בבחירות האחרונות, אבל אם מנהיגו חוזר ומכריז כי יעדו הסופי הוא זה שהוצב על-ידי השמאל - מדינה פלשתינית ממערב לירדן - גם הוא זקוק לחשבון נפש. וגם הימין האמיתי, זה שמימין למפלגת השלטון, אשר למרות התמרכזות הליכוד לא הגדיל את כוחו, טרם התפנה לניתוח המצב. איפה טעינו, כולנו?
השמאל משוכנע בצדקתו לגבי יעדיה של ישראל בטווח הארוך - הצורך לסיים את הכיבוש, לפנות התנחלויות ולהקים מדינה פלשתינית - אך אינו יודע איך לפעול בטווח הקצר. גם אחרי שאיבד את נכסיו הפרלמנטריים ואת אמון הציבור הוא ממשיך להשלות את עצמו כי רוב הציבור הישראלי רואה עין בעין אתו את סוף הדרך. הוא אינו מפנים את העובדה שהציבור שבחר בשרון אמר קודם כל לא להרפתקנות ולחוסר האחריות של השמאל שהובילו למלחמת אוסלו.
הוא שוגה כשהוא חושב שאם ימצא מענה לסיכונים הכרוכים בדרך אל סיום הכיבוש הדבר ישיב לו את אמון הציבור. הוא מתעלם מכך שלא מדובר בכיבוש: צבא ההגנה לישראל אינו הכובש בארץ ישראל. לכן גם אין כל מקום לציפיות ששרון יהיה דה-גול: יש"ע זה כאן, לא באלג'יריה.
כל עוד חשבון הנפש של השמאל יתמצה בחיפוש דרך זהירה לסיום מארת הכיבוש, הציבור יעדיף את דרכו המזגזגת של שרון להפסקת מארת אוסלו. כל עוד ימשיך השמאל בהקבלה המקוממת בין ההתנחלויות לטרור, הציבור יעדיף להילחם בטרור במקום לבצע טרנספר של קורבנותיו, וכל עוד השמאל יתעלם מכך שיעדו של האויב הוא מדינה פלשתינית במקום ישראל ולא לצדה - לא תהיה לשמאל ממשלה.
הליכוד הממורכז, השותק נוכח התעלמות מנהיגו מהרוב המוחלט במוסדותיו נגד מדינה פלשתינית, זקוק אף הוא לחשבון נפש, שאם לא כן נצחונו יהיה זמני. כאשר "הימין" מקבל את יעדי אוסלו, מגלה נכונות לשלם מחיר מופקע תמורת המשך שירותו של אדריכל אוסלו במשרד החוץ, נכנע ללחצים דמגוגיים ופופוליסטיים להקים גדר פוליטית ארוכה ויקרה על "הקו הירוק" במקום גדר ביטחונית קצרה יותר, זולה יותר ויעילה יותר סביב מוקדי הטרור - הוא משדר שהוא חסר פתרון.
כאשר הוא משתמש במכבסת המלים של השמאל -"שטחים", "כיבוש", "פינוי", "ויתורים כואבים", "אופק מדיני", ועוד - הוא מקשה על הציבור להשתחרר מדפוסי מחשבה שטופטפו לאוזניו על-ידי השמאל ותקשורתו. לא לאורך זמן יוכל הימין חסר הפתרון להיבנות מכך שהשמאל הוא חסר אחריות.
ראש הממשלה שגה כאשר הציב את היעד של משא-ומתן מדיני מואץ לפני היעד החשוב באמת: הבאת מיליון יהודים לארץ בעשור הקרוב. שרת הקליטה טועה כאשר היא מרגישה פגועה, במקום להפוך את קליטתם של יהודי צרפת ובלגיה האנטישמיות, או של יהודי ארגנטינה הקורסת, ליעד הלאומי העיקרי, בוודאי לפני הקמת מדינה לאויב.
הימין האמיתי, והמפד"ל במיוחד, שוב נקלעו למכתבים פתלתלים סביב "חזון" המדינה הפלשתינית ולווכחנות עסקנית סביב ... משרד הדתות. לו היתה המפלגה הדתית-לאומית נאמנה לשמה, היתה מתייצבת בראש התובעים והמבצעים את פירוק משרד הדתות, גוף מושחת ובזבזני המרחיק ומנכר יהודים כלפי דתם ויהדותם.
לו היתה עושה חשבון נפש אמיתי, היתה מובילה את המהלכים הדרושים לפישוט ולזירוז הליכי הגיור, להקלת קליטתם והשתלבותם של מי שבחרו לחיות עמנו ולשרת בצה"ל, ולעידוד עלייתם של אחרים. זו יכולה היתה להיות שעתה היפה ביותר.
