האלימות בבתי הספר הולכת וגואה. התנהגות התלמידים כלפי הזולת וכלפי מוריהם הפכה להיות בלתי נסבלת. במקרים רבים, רבים מידי, מדובר בהתנהגות עבריינית או על גבול העבריינות. לתלמידים אין גבולות ואין מעצורים. הכל פרוץ, הכל מותר. רכוש המורים הפך כבר מזמן להפקר, איום על מורה הפך לדבר שבשגרה. קללות וניבולי פה זהו הסגנון ה'עדין' בו משתמשים התלמידים כלפי המורים.
השיא - בפגיעה פיזית בעובדי ההוראה, ולאחרונה אף בתביעות אישיות נגד עובדי ההוראה "שלא עשו די למניעת אלימות של תלמידים נגד תלמידים". בעיות המשמעת ההולכות וגוברת הופכות את חיי המורים לגיהינום - ואין מושיע.
לא אחת נתקלתי בתגובות של מנהלים ואנשי חינוך שטענו, "ידינו כבולות - איננו יכולים לפעול, איננו יכולים לעשות הרבה". הסמכות של המורה לחנך הופקעה ממנו. המורה, הנתפס כנותן שירותים, הופקר בשטח על-ידי כל הגורמים האמונים על מערכת החינוך. הגיע הזמן שמישהו יצעק: "המלך הוא עירום".
כבר מזמן בית הספר מנוהל כעסק כלכלי, ובתור שכזה הוא בנוי על מאזן של רווח והפסד. בי"ס גירעוני - נסגר. אך טבעי הדבר, שמנהלי בתי הספר, יעשו הכל כדי לרצות את הלקוח. הלקוח תמיד צודק, ובמקרה דנן - הלקוח הוא התלמיד (או הוריו), ואילו המורים הם נותני השירותים, לא - חלילה - מחנכים, אלא נותני שירותים שצריכים לספק את הסחורה, לרצות את הלקוח. ואם הלקוח אינו מרוצה - השרתים - המשרתים (היינו המורים) אשמים.
מה הפלא שמעמדו של המורה ירד פלאים, והאלימות כלפיו רק הולכת וגואה?
אשם במצב משרד החינוך, שכל האמצעים כשרים כדי לחסוך בהוצאות, כספיות גם כשהדבר על חשבון התלמידים. שיטת התקצוב של משרד החינוך היא 'פר ראש', כלומר כל תלמיד פירושו כסף. ועל כן גם תלמידים, שאינם מתאימים למסגרת בית הספר הרגיל וזקוקים לחינוך אחר נשארים בו גם אם בית הספר אינו יכול להעניק לילדים אלה את החינוך הנדרש. תלמידים אלימים נמצאים היום במערכת החינוך הרגילה, כי משרד החינוך מסיבות שונות אינו מאפשר את העברתם למסגרת חינוכית מתאימה.
משרד החינוך הגביל את סמכויותיו של המורה כמחנך על-ידי הגבלת סמכויות הענישה. מערכת כללים של שכר ועונש היא אמצעי לגיטימי ויעיל נגד אלימות: על מעשה טוב ניתן שכר ועל מעשה שיש להוקיעו ניתן עונש מיידי. זוהי מערכת מתוקנת והגיונית. אולם המציאות היא אחרת: אין ענישה. יש והחלטות פדגוגיות בית ספריות אינן מיושמות בשל התערבות גורמים חיצוניים, כמו משרד החינוך, הורים ופוליטיקאים. מנהלי בתי הספר ואנשי חינוך אינם מדווחים על מקרים של אלימות כדי "לא לפגוע בשם של בית הספר". והתוצאה: אלימות חוצה גבולות.
הגיעה השעה לשנות את התפיסה. משרד החינוך, כשמו כן הוא - חינוך - ולא משרד המספק שירותים. הוא אמון על החינוך ואמור לדאוג לחינוכם של כל ילדי ישראל ללא כל הבדל, ולאלה הזקוקים ליותר - לדאוג ליותר. אסור לו, למשרד החינוך, להפקיר את עובדי ההוראה.
ואנחנו המורים, יותר מדויק, המורות (הרוב המכריע) - אנחנו לא סמרטוטיות, אנחנו לא אסקופה נדרסת. אנחנו מחנכות. וחובה על כולנו לכפות על הנהלות בתי הספר, על המפקחים, על משרד החינוך וכל שאר הגורמים האמונים על מערכת החינוך לפעול ומהר. אסור לנו לעמוד מנגד, אסור לנו לתת לאחרים לרמוס אותנו.
מורות, מורים! הרימו ראש, צעדו בגאון. על כל מקרה של אלימות דווחו בזמן אמת, אל תהססו להתלונן במשטרה, אל תהססו להגיש תביעות נגד תלמידים והורים שפגעו בכם.
הגיע הזמן לעצור את האלימות המשתוללת.
_________________
אתי סיריוס, יו"ר ועד מורי עמל 1
