מזה תקופה של מספר חודשים אנו נערכים, מתכוננים, יש לנו "מסביר לאומי" עם הפנים לתקשורת, יש לנו את פיקוד העורף ויש לנו גם את דוברת-צה"ל. אנו מקבלים מסרים מרגיעים מחד, מעדכנים אותנו אודות סבירות נמוכה, על מערך הגנה חזק מתמיד ועל הערכות מלאה. אולם מאידך מנחים אותנו לקנות חומרי איטום, וגם לאטום ולהכין מרחבים ממוגנים, מקלטים או חדרים אטומים והכול על-פי החוברת אשר חולקה לציבור ובה הנחיות פיקוד העורף.
ברקע הדברים יש לנו ממשלה חדשה, שר אוצר חדש ותוכנית כלכלית חדשה, מצב בטחוני מקומי לא משהו, ותהליך מדיני שממתין לאיזו שהיא מפה אשר תנווט תנחה תוביל לתחילה של תהליך מיועד כלשהו, עם או בלי שושבינים אמריקאים, בריטים או כחלק מתוכנית כלל עולמית.
בין כך ובין כך, עולם כמנהגו נוהג ואף אצלנו העסקים כרגיל, אלו המנסים לצבור רווח על חשבון הציבור אשר נערך למסע הקניות לצורכי החדר האטום, אלו המתריסים כנגד כל שלטון חוק ומחזקים ידי רוצחים וחוגגים הילולה לגולדשטיין בחברון, ואגב כך גם מוצאים להורג ראש ממשלה בישראל, אמנם זה מתבצע "בכאילו כזה" בהצגה ולא על אמת, אולם הרי קדמונים כבר עמדו על כך כי אין "עשן ללא אש", ומה עם עצם הכוונה?
היום שאחרי המלחמה הוא היום שבו אנו נחזור לשגרת היום יום ונצטרך לתת את הדעת עליהם, המצב הכלכלי, המצב המדיני, והמצב הפנימי כן זה בינינו ולבין עצמנו אנו - זה החברתי, הפוליטי, אמונות דעות אידיאולוגיה ועוד.
ביום שאחרי המלחמה נצטרך להתחיל ולעשות את חשבון הנפש האישי, הלאומי, החברתי, שכן אז אנו עתידים לחכות למלחמה הבאה, כן זו הפנימית בינינו אנו, בפנים כאן.
ביום שאחרי המלחמה נצטרך להתחיל ולגבש, לחבר, ולמצוא פתרונים למצוקות מטרידות, ולפתות ולאוורר את כל החדרים האטומים. לא עוד עמימות וחוסר בהירות, לא עוד תפל כי אם עיקר, כאשר ברור כי לא הכול יהיו שבעי רצון, אולם חובה עלינו להתחיל את הצעד הראשון, כאשר יש לזכור כי זה יהווה את תחילתה של צעדה ארוכה עד למאוד.
