האזעקה שקורעת את שמי הלילה ומעירה אותנו באכזריות לתוך ערות מוחלטת, דחופה, מבוהלת, מוכרת לכולנו לעייפה. אני זוכרת אותה ב-67, זיכרון עמום של ילדה מחבקת כרית ורצה למקלט. אני זוכרת אותה ב-73, זיכרון של פחד שלא יתואר וחושך גדול בכל מקום, אני זוכרת אותה ב-91 ואת הבום האימתני של סקאד נופל בקרבת מקום, הרעדה שמלווה אליו, המבט על הקיר שעוקב אחרי הסדק הנפער בו בהילוך איטי, כאילו נעצר העולם ואני והסדר בבועה משלנו.
אני כבר לא הילדה עם הכרית, ומזמן אין ל"גיבורת המלחמה" את ההילה הרומנטית שפימפמו לנו כל ילדותנו, כל חיינו. האזעקה של 73 סדקה אותה, הבום של 91 השאיר אותה הרחק מאחורי. עכשיו אני אמא לשניים, בני 7 ושנה וחצי. אמא למסיכה ושמרטף בתוך החדר האטום. אז איזה מחשבות עוברות לי, ככזו, בראש ?
ראשית הפחד הנורא של הילדים. מן דריכות מפוחדת עמוקה מאוד, קיומית מאוד. ישבתי וניסיתי להתחבר אליה, מין ערוב של מה שזוכרת ומה שרואה אצל ילדי כשעובר כלב מפחיד או כשהקטנה חושבת שהלכה לאיבוד כי אמא לא צמודה לה לרגל. חשוב לי, חשוב להם ולדעתי חשוב לכולנו כהורים להתחבר לפחד המצמית הזה של הילדים ולא להקל בו ראש. להגיע אל הילדים בגובה בעיניים - שלהם. "אל תפחד/י" או "זה שום דבר" אלו לא מסרים שאני אוהבת. לי דווקא חשוב לומר לילדים שלי ש"נכון, זה מפחיד, גם אמא מפחדת".
ההזדמנות שמזמנת לנו המלחמה להצמיח בילדינו את ההסתכלות הרגישה, האמיתית פנימה, היא הזדמנות שלא תסולא בפז. אמא מפחדת על ילדיה, על חייהם, על עצמה, על חייה, על עמה, על קיומו המוטל בספק באווירה הלוחמנית שהוא וסביבותיו מייצרים כל הזמן. אמא מפחדת היא אמא אנושית שלמרות הפחד שומרת על הילדים שלה. היא אינה מורמת מהפחד שלהם ואינה מייצרת מודל חיקוי לבגירים מורמים מכל רגש או הבעת רגשות, שהם עלולים להפוך להיות. בייחוד הבנים שבהם.
עוד דבר שמפחיד אותי אישית היא ההתמודדות עם המסכות והשמרטפים. אני חושבת על הילדה הקטנה שלי, שמביטה מגובה 80 ס"מ בגדולים עם המסיכות על הפנים, חייזרים שחורים ומאיימים, כשהיא חנוטה בתוך השמרטף. אחיה, יראה בזה אולי המשך של פורים. היא - מה היא מבינה ? כמו שלא רצתה את שרשרת הפרחים מהבד (של התחפושת) על הצוואר ובכתה בזעם כשענדנו לה אותה, תוך שהיא קורעת אותה בתנועות חדות - ככה היא לא תרצה ודאי את השמרטף. ילדים וילדות בגילה בוכים עד אובדן נשימה כשהם לא רוצים משהו. איזו חוויה זו תהיה לה ? אוסף מפחידים עם מסיכות בעלי מראה מאוד לא ידידותי (מי המעצב שהמציא אותן ? בטח לא אשה עצבה את המראה ה"פרקטי" שלהן) מלבישים לה בכח שקית ניילון עם צינורות על הראש. איזה טראומה תשאר לה בזכרון, מודחקת או לא ?
כן, אני מכירה כמו כולנו את הגישה של "אם אנחנו לא נעשה מזה עניין אז גם הילדים לא". ראיתם מבוגר/ת אחד/ת שלא עשו מזה עניין במלחמה הקודמת ? אוקיי, היו שעלו על גגות והיו שברחו מהארץ. אבל כולם, בלי יוצא/ת מן הכלל, הגיבו. והילדים חשים את התגובות גם אם לא נספר להם.
פיקוד העורף, עם המפחיד הזה שמינו למרגיע הלאומי (שברור לי שלא אגרום לילדי את הטראומה של לצפות בו ולהקשיב לנימתו הלא מרגיעה בשעת מורא), לא עוזרים. הם, ממרומי האולימפוס של זחיחות הדעת שלהם, מתייחסים לכולנו כאל ילדים בגנון - אסור לנו אפילו לפתוח את נייר הדבק שסוגר את קופסת ערכות המגן. שלא לדבר על (מחשבה פרועה, סליחה אדוני הגננת הלאומית) להראות לילדים מראש את המסיכות כדי שבשעת השין, המראה יהיה לפחות קצת מוכר.
אני, קשת עורף שכמוני, גם פיקוד העורף לא יגרום לי לא לקרב את ילדי אל המראה הזה ואני לוקחת את הסיכון שהגננת הלאומית (זאת עם הפסיכומטרי 400, לפי איך שמתנהל עד כה קמפיין ההסברה שלהם) תעמיד אותי בפינה ולא תתן לי מדבקה עם חייכן הפעם.
אני ממליצה לכולם לעשות כמוני בעניין זה, תוך שאנחנו מרחיקים את שאר החלקים המסוכנים יותר - כמו מזרקי האטרופין - מהישג ידם של הילדים ודואגים שלא תהייה שום מדבקה על פתח הנשימה של המסיכה כדי שלא תסגרנה דרכי האוויר. אם פורים, אז עד הסוף - תחגגו עם המסיכה, תהפכו אותה לידידה של הילדים שלכם.
עוד משהו שבכוונתי לעשות הערב עם הבן הפרטי שלי, זה לתכנן איתו את ההווי והבידור בחדר האטום, להכין איתו את צידתו, משחקיו, לתת לו תפקיד: לבקש ממנו לראות את סרטון ההדרכה בערוץ 33 ולהסביר לי מה צריך לעשות. וגם תפקיד לחדר האטום, נניח - לחבוש לבד את המסיכה ולעמוד מולי לחיזוק הרצועות. להקריא ספר לאחותו. להתחבר לאינטרנט עבורינו.
לגבי האינטרנט - אם החדר האטום אינו בטווח החיבור בכבלים או החיבור המהיר, לגייס את מחשב המחברת הכי זמין שתמצאו ולחברו לקו הטלפון. תזכרו לעשות קודם "72" ולהעביר את השיחות הנכנסות לטלפון הסלולרי. מה שטוב במחשב המחברת זה שהוא נותן לכם קצת זמן חיבור על סוללה, במקרה ונפסק החשמל והטלויזיה שבקה חיים. קורה, כמו שאני מכירה את ארצינו הקטנטונת - גם אם המלחמה לא תגרום לזה, בדיוק אז יווצר התזמון הנכון לאיזה שביתה של עובדי חברת חשמל הנגזלים, או משהו. אנחנו הרי "כאלה".
זהו, סעו לשלום לחדר האטום, שהוא לא אטום עד גרוטסקיות, וספרו לנו כאן או בפורומים או באימייל, איך עברתן/ם את זה.
