מסמך זה, שהוכן לבקשת ח"כ גלעד ארדן, סוקר הסדרי חקיקה במדינות שונות המאפשרים להטיל עונשים חופפים, בעיקר עונשי מאסר, על מי שהורשע בביצוע כמה עבירות פליליות.
בישראל, האפשרות להטיל עונשי מאסר חופפים מעוגנת בסעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. סעיף זה מאפשר לבית המשפט להטיל על נאשם שהורשע בכמה עבירות עונשי מאסר חופפים, מצטברים או כאלה שהם בחלקם חופפים ובחלקם מצטברים זה לזה. הכלל הוא כי בהעדר קביעה אחרת של בית המשפט, העונשים יהיו חופפים זה לזה, כך שלמעשה הנאשם לא ירצה אלא את עונש המאסר הארוך ביותר מבין אלה שנגזרו עליו. לשון הסעיף קובעת כך:
(א) מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר.
(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.
(ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר, שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת.
במקרים מסוימים הפך המחוקק הישראלי את הכלל האמור והורה על הטלת עונשי מאסר מצטברים, אלא אם סבור בית המשפט שיש לקבוע אחרת. כך למשל, בנוגע להפעלת מאסר על תנאי נקבע בסעיף 58 לחוק העונשין, כי "מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות."
הסקירה מציגה הסדרי חקיקה בסוגיה זו בכמה מדינות - חלקן "מייצגות" את שיטת "המשפט המקובל" (בריטניה, קנדה, ניו-זילנד ואירלנד) וחלקן את זו הקונטיננטאלית (גרמניה, אוסטריה, פינלנד ובלגיה).
ככלל, ניתן לעמוד על הבדל עיקרי בין שתי השיטות, לפחות ככל שהוא בא לידי ביטוי במדינות הנסקרות במסמך: בעוד שב"מדינות המשפט המקובל" (common law) ניתן לקבוע שעונשים שונים יהיו חופפים זה לזה (באופן מלא או חלקי), הרי שב"מדינות הקונטיננטאליות" נהוג יותר להתייחס אל "עבירות חופפות" הנידונות בו-זמנית (או שניתן היה לדון בהן בו-זמנית), תוך יישום עיקרון של קביעת עונש אחד כולל / מצרפי / משותף לעבירות אלה, על סמך כללים ומגבלות שנקבעו בחוק. מדובר, אפוא, בדרכים שונות לקביעת משכו הכולל של העונש, אך הרושם הנוצר הוא שדרכים אלה, על אף ההבדלים ביניהן, עשויות להוביל, בסופו של חשבון, לתוצאות דומות למדי. המסקנה העולה מסקירה זו היא שבפועל, בכל המדינות הנבחנות כאן, בדומה למצב הקיים בישראל, ריבוי עבירות אינו מביא בהכרח גם לריבוי עונשים המצטברים זה לזה. במצבים רבים יידרש נאשם שהורשע בכמה עבירות לרצות תקופת מאסר אחת בלבד, שמשכה הכולל נקבע למעשה מתוך חפיפה –חלקית או מלאה – בין עונשים שונים.
