כשהייתי בת שבע עשרה וקצת, היתה שביתת המורים הכי ארוכה בהסטוריה של החינוך בישראל. ארבעה חודשים. אני זוכרת מורה בשם אסתר שהיינו מגיעות אליה הביתה, 3-4 בנות, ללמוד למגן בהסטוריה. בגרויות, קומונה של שבעה שמיניסטים ושמיניסטיות, צופים, עצמאות מרעננת, בחינות מלחיצות, אין בי"ס יש בנות לבנים ובנים לבנות, פעילות הורמונלית מוגברת של גיל הנעורים, טיולים בטבע, הרבה פחדים והרבה אהבה.
יש לי איזה זכרון רומנטי משהו מהשביתה ההיא. בזכותה או בגללה, עברנו בדוחק את הבריקדה הגבוהה של עמידה בדרישות פדגוגיות, היא היתה המנהרה דרכה צלחנו ימים האחרונים של ילדות, אל פאתיה של ארץ המבוגרים.
הרבה שביתות עברנו מאז, הרבה מאבקי כח קטנוניים שמיקדו את עצמם במה שאני הגדרתי מאז ועד לא מזמן כבחירה באי עשייה כדי לשפר את העולם.
אינספור גמדים בועטים בזעם עמדו ורקעו ברגליים, בבחינת my way or no way, השביתו מפעלים וחברות ממשלתיות ומשרדים וחינוך ושרותים סוציאליים ומה - לא?
זה כמו בכל מערכת יחסים חולנית אחרת: ממשלות עושות צעדים שהן יודעות שיקפיצו לראשי ועדים למיניהם (מההסתדרות ולמטה) את הפיוז, ויצריכו אותם להראות שהם גברים. אם זה לא מספיק, אז גם לוחצים שם, החבר'ה שמושכים בחוטים, איזה קווץ' קטן לאגו של בריון-בחליפה כזה או אחר כדי לחמם אותו לתגובה. יו"ר ההסתדרות, הוועדים הגדולים, כולם במשחק. כל השחקנים יודעים את מקומם ונכנסים צ'יק צ'ק לתפקידים כתובים מראש. מי שמממנים את התאטרון הזה, הם אנחנו.
הטימטום הזה מוציא אותי כבר 20 שנה מדעתי. זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד שביתות, יש לי פשוט משהו עקרוני נגד השתתפות במשחק המושחת הזה. כל לוחם נועז על תנאי המחייה של פועלים במשק הישראלי, שש לקרב על גופותיהם המדממות של השכבות החלשות שהם מייצגים. המאבק מתחדד כשנכנסות המצלמות לתמונה. אגו טריפ פנטסטי, העניין הזה. הורדת ידיים אולטימטיבית, מי שמשתפשף מהמרפקים הלא נקיים שלהם זה השולחן. שוב אנחנו.
אז בגלל זה אני ידועה בקרב מכרי, אוהדי ומתנגדי, כשוברת שביתות מושבעת. ביום הדין אוכל לעמוד בפני הבוראת שלי ולומר לה: עד לחודש אפריל שנת 2003 לא השתתפתי באף שביתה.
באפריל 2003 נפל דבר - המשק קורס. שרון מבצבץ ממרקעים מרצדים ומלהג על האחריות הלאומית של כולנו, על הנזק שאנחנו נגרום אם נשבות. מאיר שטרית יושב מדושן עונג (לא האמנתי שזה יקרה גם לו פעם, איזו אכזבה) באולפן החדשות, ומדבר אל המצפון הקולקטיבי של כולנו, שלא נהרוס במו ידינו השובתות את המשק. תשמעו, חבר'ה, לא עשו אותנו באצבע, לא נולדנו אתמול, אנחנו יודעים מתי עובדים עלינו בעיניים. "זה לא הזמן לשביתה" - שרון מזכיר לי שיחות מוטיבציה מגיל הנעורים, כשרציתי פעם לעזוב איזה בי"ס כי היה שם רע לתפארת. הצליחו למרוח אותי אז, שרון, ואני (כמו כולנו) לומדת מהר.
המשק מורכב מבני אדם. א/נשים. ילדים. נשמות. 6 מיליון נשמות במצוקה. מה כבר נשאר חוץ משביתה כללית כדי להביע את המחאה הבוערת הזאת? אני מוכנה לבלוע את סלידתי מההסתדרות והוועדים וללכת איתם על העניין הזה. הכסף שיאבד הוא ממילא לא שלנו, להרוויח אין לנו מה. והכי עצוב - מהמקום של כל נשמה בנפרד העניין נראה רע, כאילו שאין לנו מה להפסיד.
