ייאמר מיד: אני תומך בתוכניתו של שר האוצר. היא כרוכה בקיצוצים ובכאבים, במיוחד לאלה שאין להם, או שיש להם פחות, אבל היא בלתי נמנעת. התוכנית עצמה עוד תעבור, קרוב לוודאי, קיצוצים ומיקצה שיפורים, אבל בלעדיה אין תקנה לכלכלתנו. חייבים לאמץ אותה, לרדת עוד קצת ברמת החיים ובאופן זמני, ואז יש סיכוי לצאת למרחב ולהמריא מחדש.
ייאמר עוד: אני נגד תוכניתו של יו"ר ההסתדרות. אני נגד השביתה שהוא עומד להנחית עלינו ביום ד'. מדובר ביריה לרגלינו שלנו, בגרימת סבל מיותר לכל האזרחים, בהשתקת המדינה, במהלך שאין עימו שום תשובה ופתרון מלבד הפגנת שרירים רפויים ותרגיל במנהיגות עלובה של ההסתדרות החדשה-ישנה.
אני בעד תוכניתו של שר האוצר, כי היא באה "בדקה ה-90", כאשר המשק נמצא - יהיו הסיבות אשר יהיו - על עברי פי פחת, ובלעדיה כולנו נמצא עצמנו בתהום. אבל אני בעד התוכנית גם משום שהיא קצת, וחבל שרק קצת, באה לעשות סדר בעניינים.
כוונתי לחגיגת המשכורות בשירות הציבורי, של מנכ"לים למיניהם, מנהלים וסגניהם, ושל דומיהם המכהנים במוסדות וגופים הנתמכים בתקציב המדינה.
קחו למשל את יוסי אלפי, שהודח בימים אלה מניהול תיאטרון גבעתיים, כי סירב לתביעה, שוד ושבר, שיקצץ 20% משכרו. עלות שכרו נאמדת, על-פי העיתונים, ב-48 אלף ש"ח, בנוסף לסכומי עתק שהוא גורף לכיסו בתמורה לעבודות הקשורות לתיאטרון שבנהולו.
אז נכון שהתיאטרון הגבעתיימי עלה על המפה בזכות פועלו הברוך של יוסי אלפי, אבל האם האיש יילך לביטוח הלאומי אם יקצצו לו במקצת משכרו המנופח, שאותו מממנים תושבי גבעתיים ובאי התיאטרון? אלפי לא קרא את המפה, התעקש לשמור על אלפיו, והעיריה הודיעה לו על פיטוריו.
כידוע, הקיצוץ בתרבות הביא בעקבותיו גל של הפגנות אמנים, שחקנים וזמרים. הקיצוץ בתרבות הוא הקשה בכל קיצוצי התקציב. אני בטוח כי שר האוצר ושרת החינוך והתרבות יגיעו לבסוף להסכמה, שהקיצוצים בתרבות לא יעלו על הקיצוצים בתחומי חיים אחרים, והלוואי שאף יקטנו מהם. כי תרבות בכללה היא נשמת אפנו ורוחנו, ובסכומים אבסולוטיים ההקצבה לה זעומה גם בימים כתיקנם.
אבל אותם אמנים שמפגינים בין "הבימה" למוזיאון, כלום בדקו אילו משכורות מקבלים מנהליהם, מנהלי תיאטרונים ותזמורות? איזה אחוז מן התמיכה הציבורית הולך לניהול ולא לאמנות עצמה? אין לי ספק כי קיצוץ בשכרם של כמה מן המנכ"לים היהירים הללו, שאיש מהם לא הראה דוגמה לצניעות ולהצטמצמות במצב הקשה בכללותו ובמוסדם בפרט, יביא רווחה מסויימת לאלה המבדרים את הקהל על הבמה.
כמוהו כאלפי, ישנם עוד מנהלי מוסדות תרבות ואמנות, שמרשים לעצמם ליטול לכיסם הפרטי משכורות חריגות, בלי פרופורציה להכנסות, למקורות ההכנסה ולמשכורות העלובות שהם משלמים לשכיריהם האמנים.
הסיפור של יוסי אלפי חייב לשמש איתות אדום קודם כל למנהלים בתחום התרבות, אך גם למאות ואלפי המנהלים בענפי משק אחרים, שחיים ועושים חיים על חשבון הקופה הציבורית. ולכן, אילו רק בתחום זה תעשה התוכנית הכלכלית הנידונה, הקשה מנשוא, מעט סדר - דיינו.
