חברת החשמל לישראל היא חברה ממשלתית אשר הבעלים שלה היא הממשלה קרי המדינה. החברה עוסקת ביצור חשמל ובאספקתו, כאשר היא משרתת כשני מיליון לקוחות ולמעשה את המדינה כולה, ובמצב שכזה מהווה מונופול יחיד בתחום ייצור החשמל, הולכתו ואספקתו לצרכנים. ראשיתה לפני שבעים ושש שנים, ובמסגרתה מועסקים כעשרת אלפים עובדים קבועים וכארבעת אלפים עובדים ארעיים וזמניים, החברה נמנית עם החברות הגדולות בישראל, אם לא הגדולה שבהן.
כחברה ממשלתית על-פי חוק החברות הממשלתיות התשל"ה 1975, מפקחת הממשלה על פעילות החברה באמצעות רשות החברות הממשלתיות. תחום הפיקוח והבקרה כולל מעקב של הרשות אחר פעולת הדירקטוריון וועדותיו, בין השאר באמצעות משקיפים מטעם הרשות בישיבת הדירקטוריון וועדותיו, בחינת הדוחות הכספיים של החברות, פיקוח על השכר בחברות ממשלתיות וטיפול עבור ועדות ציבוריות שפועלות על-ידי הרשות במינוי דירקטורים, יושבי ראש הדירקטוריון והמנהלים הכללים ומינוי רו"ח ויועצים משפטיים לחברות.
רשות החברות הממשלתיות ממוקמת לחליפין על-פי המצב הפוליטי במשרד ראש הממשלה או במשרד האוצר, כאשר השר הממונה מטעם המשרד הרלוונטי פועל כרגולטור - מכוון. לעיתים תחום אכוונה של נושא מסוים עלול להתנגש עם חברה שעליה אחראי השר הממונה ומתקיים מצב של ניגוד אינטרסים.
כיאה לבעל מניות מרכזי שהוא אף בעל עניין ומעלה יש לממשלה, זכות למינוי דירקטורים נציגי הממשלה, סעיף 18 בחוק מפרט דרכי מינוי של דירקטור כך למשרד השר הממונה ולמשרד האוצר את הזכות למנות חברי דירקטוריון מטעם המשרדים, אלו הם עובדי ציבור במשרדים הממשלתיים אשר ממונים לתפקיד זה בנוסף על תפקידם.
נושא יושב ראש ועד העובדים של חברת החשמל יורם אובקרוביץ צץ ועלה עוד בשנת 2000 כאשר ביולי אותה שנה סירב דירקטוריון חברת החשמל להשעותו בעקבות פנייה של רשות החברות הממשלתיות, בגין כתב אישום פלילי אשר הוגש כנגדו בחשד לקבלת שוחד במסגרת תפקידו. הטיעון אותה העלה הדירקטוריון דאז היותו של יורם אוברקוביץ בעל תפקיד נבחר ואינו ממלא תפקיד בחברת החשמל למרות שהוא מקבל את משכורתו מחברת החשמל.
בפעם השנייה בה פנה היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין לחברת החשמל להשעות את יושב ראש ועד העובדים מתפקידו בחודש מרץ 2003, קיבל שנית הדירקטוריון החלטה שאין להשעות יו"ר ועד העובדים. הפעם ציינו המתנגדים כי יורם אוברקוביץ טרם הורשע בדין, כי נבחרי ציבור ובהם חברי כנסת ממשיכים לכהן בתפקידיהם למרות שעומדים כנגדם כתבי אישום, וכמו כן ציינו כי אוברקוביץ עתיד ממילא לפרוש מחברת החשמל השנה והשעייתו תהייה ענישה חמורה בטרם עת.
הנתונים והמידע אודות הפרשה נלקחו מפרסומים שונים בעיתונות, ולא מתוך פרוטוקול ישיבות הדירקטוריון אשר דן בנושא, אולם מן הסתם יש להניח כי הם משקפות את הלכי הרוח בקרב הדירקטוריון. למרות השנים אשר חלפו ראיתי לנכון להפנות לקטע ממאמר שנכתב לפני כשלושים שנה ופורסם בשנת 1997, אשר משמעותו תקפה ואף מקבלת משנה תוקף בימים אלו:
"לגבי מעשים פליליים קיים הכלל במשפט העברי "לא עונש אלא אם כן הזהיר" (יומא פ"א, ע"א; זבחים ק"ו, ע"ב) ובמשפט עמי המערב (Nulla poena sine Lege), אין עונשין אלא על-פי דין. הענשה פלילית נחשבת חמורה עד כדי כך, שאין גוזרים אותה על נאשם, אלא אם עבר על איסור, שהיה ברור ומפורש בעת המעשה. מבחינה זו הציון של פגיעה בטוהר המידות על-ידי גוף מבוקר דינו, אפוא פחות חמור מאשר דינו של עונש פלילי, שכן פגיעה בטוהר המידות אינה נקבעת רק לגבי מעשה, שהיה אסור במפורש מראש, כפי שהיא גם אינה באה מפי שופט בגמר הליך שיפוטי המוסדר בחוק.
לעומת זה, מבחינה מוסרית, מעשה שהוא פגיעה בטוהר המידות אינו בהכרח קל יותר מכל עבירה פלילית. עצם המושג של "פגיעה בטוהר המידות" מצביע על מעשה בזדון, שיש בו קלון מוסרי, ובו בזמן שיש מעשים פליליים רבים, הנעשים ללא זדון או שאין עמם קלון".
יצחק א. נבנצל, משמעותו של "טוהר המידות" בחוק מבקר המדינה, לפשיץ, גנון והכט (עורכים) אברהם וינשל, לקט כתבים לזכרו, שקמונה, 1977 , עמ' 133-139
אותה ההחלטה שהדירקטורים מקבלים היא בסופו של דבר החלטה אשר אמורה לעלות בקנה אחד עם טובתה של החברה ואמורה להיות החלטה עסקית אך עדיין מטילה על הדירקטורים חובות של אמון וזהירות על-פי חוק החברות התשי"ט 1999.
כנגד חובת הזהירות של הדירקטורים בחברה עומד עיקרון שיקול הדעת העסקי אשר קובע שביהמ"ש לא מתערב בשיקול הדעת העסקי של הדירקטורים/הנהלה ולא מקים ערכאות ערעור כל אימת שההחלטות התקבלו בסמכות במסגרת הליך סביר, בתום לב ומתוך אמונה שהדבר נעשה לטובת החברה. והכול כמובן סביר. בנסיבות בהם אנו בוחנים את פעילות הדירקטורים והתקיים המבחן, אפילו אם מתברר בדיעבד כי היה שיקול דעת מוטעה ונגרם נזק לחברה אין להטיל אחריות על הדירקטורים בגין אותו נזק אולם הבעיה היא שדבר זה נבחן בדיעבד.
כך עולה לה שוב שאלת נאמנותם של הדירקטורים, בחברות הציבוריות הפרטיות נהוג לכנות זאת כנאמנותם הכפולה של הדירקטורים - "האם היא נתונה לחברה או לבעל השליטה שמינה אותו... בשל סדרת התמוטטויות של חברות ענק בארה"ב, שהחלה עם פרשת אנרון, והצביעה על ניהול חסר עכבות אתיות, לצד חוסר אונים (במקרה הטוב) של מי שהיו אמורים להיות כלבי השמירה על החברה - הדירקטורים" (שוקי שטאובר, נאמנותו הכפולה של הדירקטור, ניהול, אוג-ספט 2002).
כך נזקק המחוקק לתת דעתו לחוקים ותקנות למנוע תופעה זו אולם נראה כי טבע האדם יגבר היות והדירקטור יהא מחייב בראש ובראשונה כלפי עצמו וכלפי מטה לחמו הגורם הממנה, בעל המניות או הבעלים.
לעומת זאת בחברה הממשלתית הרי כאן הופך הדבר למעשה משונה, החברות לכאורה מנותקות מהמדינה ושאלת הנאמנות הכפולה אינה עולה. אולם לא רק ששאלת הנאמנות הכפולה לא עולה לכאורה, המדינה באמצעות נציגה לעיתים מאבדת את השליטה על החברה עצמה. היא אינה יכולה שלא באמצעות הרגולציה הקבועה, להורות על שינויים, והמלצותיה - כמו המלצתו של היועץ המשפטי של הממשלה נדחות באמצעות טיעונים שונים. אולם מצב זה של הינתקות מהמדינה אינו נחלתה של חברת החשמל בלבד.
במדינה לאחר הליכי הפרטה כמאה חברות ממשלתיות, כאשר כ-60 חברות מסך החברות הממשלתיות אינן חברות עסקיות. אולם החברות העסקיות אשר מכניסות כספים - ומרוויחות אמורות להעביר בסוף שנה רווחי דיווידנד אל המדינה שהיא הבעלים, וראה הפלא גם כאן החברות הממשלתיות אינן מעבירות כספים אל הממשלה, והדירקטוריון כריבון בעל החלטה, מחליט על אפיקי השקעה חדשים - ראה לדוגמה החברה לתשתיות נפט אשר מחזיקה בקניון בטירת הכרמל.
נראה כי הגיע הזמן כי הממשלה והמחוקק יבדקו את חוק החברות הממשלתיות, ויוכל לממש בין אם זכותם שהיא זכותנו על-פי החוקים הקיימים כבעלים, או את זכותו הציבורית מנהלית נורמטיבית של כללי מינהל תקינים.