מתוך אנחת רווחה חוגגים אזרחי ישראל את חג הפסח, חג האביב. ההמונים הנמצאים בצימרים, בבתי המלון, בפארקים ובדרכים, חשים תחושת הקלה ופורקן לאחר שבועות של המתנה ומלחמה בעירק. המסכות חזרו לבויידמים, הניילונים נמצאים מזמן בפחי האשפה, ורק סימני הטיח המתפורר בגלל ניירות ההדבקה, שהוסרו מהקירות, הם עדים למהומה על לא מאומה שבה היינו שרויים עד לפני פרוץ החג.
חזרנו לשיגרה, שיגרת המלחמה הפרטית שלנו נגד אירגוני הטרור ומחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם על כך, ושיגרת מלחמת הכל בכל בכבישי ארצנו, מלחמה שאף היא גובה מאיתנו מחיר דמים קשה וכבד. אבל, כאמור, זוהי שיגרה שאליה כבר התרגלנו, למרבה האבסורד.
מה השתנה החג הזה מקודמו? אנחנו זוכרים את ליל הסדר אשתקד, כאשר הגיעה הידיעה הנוראה על מלון "פארק" בנתניה. בעקבותיו השתלטנו מחדש ב"חומת מגן" על הערים הפלשתיניות. זרועות הביטחון ביצעו מבצעי "ביעור חמץ" בשטחי יש"ע, סיכלו אין-ספור פיגועים, אך לטרור לא הושם קץ באופן מוחלט. עוד עשרות ישראלים נרצחו בין סדר לסדר בידי מתאבדים ששוגרו על-ידי אירגוני הטרור, אבל חלה ירידה בהיקף האלימות.
הפעם היה זה באמת חג של שיחרור והתפרקות, של הקלה, שמחה ובילוי בחיק המשפחה והטבע, חג של אין-סוף אירועים ופסטיבלים, טיולים וכיופים. דומה שאפילו המצוקה הכלכלית נשתכחה. כאשר רואים את שיירות המכוניות משתרכות לאורך עשרות קילומטרים, כאשר פוגשים בדרכי המדבר ובוואדיות עשרות רכבי שטח מפוארים, כאשר רואים את עשן המנגלים מיתמר מן הפיקניקים להמוניהם, אף עולה לרגע הירהור של כפירה בראש: האמנם כצעקתה? האם באמת גברו בקרבנו העוני והדלות?
אבל בשוך תרועות החג והפסטיבלים, אנו חוזרים למציאות, שאיננה מבשרת טובות. מציאות של תוכנית כלכלית קשה, שאין מנוס אלא לאמצה, ומציאות מדינית מכבידה. האמריקאים שנלחמים בעריצים כדוגמת בן-לאדן וסדאם חוסין, וראויים על כך להערצה, מחכים לנו בפינה כדי לתת פרס לערפאת ואבו-מאזן. מצד שני, מביע ראש ממשלתנו את נכונותו (וחולשתו?) לוויתורים כואבים לפלשתינים, מותנים כמובן בהפסקת אלימותם והסתתם.
לאחר החג, ואולי לאחר יום העצמאות ה-55, יתחיל איפוא עם ישראל את מאבקו האמיתי על מולדתו וביטחונו, ללא פראזה וללא הפרזה. יהיו כרגיל בתוכנו מי שיצדיקו את הטרור שהמיט עלינו האויב וידרשו ויתורים מוחלטים למען תקום מדינה פלשתינית. אבל הרוב בעם אינו מוכן, שנלך למו"מ כאשר ידי ישראל קשורות מאחור, כאשר הפתרון מוכתב מראש וכאשר את מלוא המחיר נשלם אנחנו. האם נוותר על זכותנו למולדתנו? האם נסכן את עתידנו וביטחוננו? האם נשוב לקווי 67 המאיימים? - אלה הן שאלות הייסוד הגורליות, שיעלו על סדר היום הלאומי והבינלאומי במלוא חומרתן בשבועות ובחודשים הקרובים.
שאלת-השאלות ותמיהת-התמיהות היא, מדוע ממהרים בוש ופאוול לטפל בנו תחילה, לספק את מאוויי הערבים הפלשתיניים על חשבוננו ובארצנו, ולא לגשת, למשל, לפתור אחת ולתמיד את הבעייה הכורדית? הן נוצרה עתה, בעקבות הנצחון הגדול בעיראק וחיסול המשטר הרודני שם, הזדמנות פז לתת עצמאות לעם שבאמת ובתמים ראוי לכך. הכורדים הם אומה לכל דבר, בעלת שפה, תרבות וטריטוריה משלה, בעוד שהפלשתינים אינם שונים משאר הערבים, במיוחד אלה שבממלכת ירדן. רק בעקבות מלחמת ששת הימים הם מצאו לנכון להגדיר את עצמם כעם.
נכון שישנה בעייה עם טורקיה, שהנושא הכורדי מטריד אותה מאז ומעולם. ואף כי טורקיה איכזבה את ארה"ב כאשר לא איפשרה לה לשגר כוחות לעירק מתחומה, היא היתה ונשארה מדינה ידידותית ודמוקרטית שיש להתחשב ברצונותיה ובדאגותיה. לפחות בתחומי השטח הכורדי בצפון עיראק אפשר ורצוי לכונן את העצמאות הכורדית, ובלבד שלא תיפגע הריבונות הטורקית. זו תהיה עשיית צדק היסטורית, בניגוד לעוולה ההיסטורית שתיעשה בהקמת מדינה פלשתינית, כלומר מדינה ערבית נוספת, שתהיה מקור לצרות, לבעיות ולסכנות לכל הסובב אותה מרגע שתיכון.
בעבר, בשנות הששים והשבעים, היו לישראל קשרים הדוקים עם המיעוט הכורדי בעירק. יהיה זה יותר מראוי, אם ירושלים תדבר בלשון ברורה עם וושינגטון ותבהיר לה בלשון זו: הניחו כרגע למה שאתם מכנים "הבעיה הפלשתינית". טפלו תחילה בנושא יותר בוער ויותר מוצדק, הלא הוא הבעייה הכורדית. הגיע הזמן שתקום במזה"ת עוד מדינה לא ערבית. קוראים לה: כורדיסטן.