המתנתי בערך 10 דקות עד שהבנתי שהמעליות של הקניון יצאו מכלל שימוש. אבל אבוי לי: אני חונה בחניון התחתון בקומה תחתונה במיוחד. אז עליתי 5 קומות ברגל. הגעתי מיוזעת וחסרת נשימה לקומה המיוחלת, וכל מה שרציתי היה קצת אוויר, ואולי משהו קר לשתות. אחרי דקה קלה של הסדרת הנשימה, פתחתי את דלת חדר המדרגות ולפני נגלה המון רב של גברים, נשים וטף, בעיקר טף. חרדים, חילונים, חובשי כיפה וערבים - כולם צובאים על החנויות. כאילו אין מחר.
לחרדים, פתאום לא כל כך הזיזה העובדה שכמחצית מהמסעדות בקניון מוכרות לחמים איכותיים בשלהי חג הפסח. ליושבים בבתי הקפה לא הפריע כשאיזה ילד קנטרן נשכב על הרצפה בדיוק לידם, וצורח על אמא שלו, ולמוכרים, להם בכלל לא אכפת, שהמוני ה'רעבים למוצרים' הופכים להם את החנויות.
אז הצלחתי להיכנס לאחת החנויות. בסך הכל חיפשתי ג'ינס. במרכז החנות שני שולחנות ארוכים מאוד, ועליהם ערימות של ג'ינסים מעורבבים בחולצות מכל הצבעים ומכל הגדלים, על חלקן כתמי ליפסטיק, האחרות סתם מקומטות. בדרך כלל אני מתחמקת מהמוכרות שתמיד בטוחות שאני זקוקה לעזרתן. הפעם, מרוב סדום ועמורה באמת נזקקתי לאחת, ולו רק על-מנת למצוא לי מידה של ג'ינס. אז כמובן שכשכבר מצאתי איזה אחת עייפה ועצבנית. היא אמרה לי בטון של 'ברור מאליו' שהמידה שלי זו המידה הכי פופולרית בקרב בנות, וברור שלא נשאר להם כלום במידה הזו.
הכרזתי מלחמה ואמרתי לבן-זוגי: אם כולם יכולים גם אני יכולה. אז הצטרפתי לעדר, נכנסתי לכל חנות, הפכתי מדפים, פשפשתי בבגדים, הכתמתי בשפתון חולצות לבנות, לא הבדלתי בין חנות יוקרה לבזאר, היתה לי מטרה אחת - לצאת מהקניון עם חיוב אחד לפחות בכרטיס האשראי.
אחרי שעתיים של דילוג מעל ילדים קטנים שיוצרים איזה פסל בגבס, זוגות שמשחקים אותה שלווים כשהם ישובים בבתי הקפה הסואנים והתווכחות עם נשים אחרות בתור לתאי מדידה, אמרתי סטופ. נכנסתי לחנות של שטויות, צבועה כולה בוורוד. קניתי קליפס לשיער (וגם כמה שטויות לא חיוניות בכלל - רק כדי להגיע למינימום שבו אני יכולה לחייב את כרטיס האשראי). ורציתי הביתה.
וכשחשבתי שיותר עצבנית ועייפה אי אפשר להיות, נכונה לי הפתעה גדולה. המעליות עדיין לא עבדו, אז עברנו לחדר המדרגות שוב. שם - זוהמה חייתית על המדרגות והמעקה. ירדתי 5 קומות, מייחלת כבר למכונית הקטנה שלי, עמדתי בתור למכונת התשלום עבור החנייה בערך 10 דקות - חיכיתי עד שהבעל של הבלונדינית יילך לאוטו להביא 'רק עוד 2 שקלים' שהיו חסרים להם לתשלום. ביציאה מהחניון טור של מכוניות, שלא רואים את הסוף שלו.
בסוף זה קרה. הגיע תורי לפתוח את השער ולצאת לאוויר. רק שהשומר בחניון לא חשב כך. מסתבר שבגלל שעמדתי בתור היציאה מהחניון, יותר מרבע שעה, הכרטיס עליו שילמתי סכום כסף לא מבוטל, כבר לא תקף (עברה רבע השעה שהם מקציבים לאדם הממוצע לצאת מהחניון). אז ניסיתי להסביר לו את הסיבה, אבל הוא לא כל כך מבין עברית. ביקשתי ממנו שיקרא לאחראי, ובינתיים הוא העמיד אותי בצד. מסתבר, ששאר 'עם ישראל' מכירים את המצב, ושלחו את הילד לשלם ברגע האחרון.
האחראי הגיע, לבסוף, ושחרר אותי לדרכי. ואני, ששעות ספורות קודם לכן שמחתי שבזכות החג יש לי אחר-צהריים ארוך של בילוי, וקיוויתי שסוף סוף אקנה את הג'ינס, לו ייחלתי, חזרתי הביתה, 'שטפתי מעליי' את אלפי האנשים, ורק אז הרגשתי כמה שהתעייפתי. בחג הבא אני מכריזה על הג'ינסים כלא כשרים לפסח.
