נכון, כל אחד מאיתנו היה רוצה מדינה אחרת, מדינה שונה ממה שקוממנו ב-55 השנים האחרונות כאן בחלקת האלוהים הקטנה שהקצו לנו האל וארגון האומות המאוחדות. אבל נדמה כאילו 3 השנים האחרונות הפכו אותנו לאחרים, לשונים ממה שהכרנו בשנים שלפני כן.
על מפתן חגיגות יום הולדתה ה-55 של מדינת ישראל, מגיע החוגג המאושר (אנחנו, עמישראל) למסיבת יום ההולדת של עצמו, בודק אם כל איבריו נמצאים במקום ומחייך. וואלה, הוא מסנן, עד כאן הגעתי, עד פה הצלחנו להגיע כולנו. וכך קצת לפני חגיגת יום-ההולדת הקולקטיבית שלנו גם אנחנו עורכים מין בדיקת איברים כזו, חשבון נפש קולקטיבי, שנדמה ביום הזכרון הזה כחשבון נפש הכרחי מתמיד, מין ספירת מלאי כזו שספק אם בשנים עברו הינו עורכים או משכילים לערוך.
אחרי 7 מלחמות, אינתיפאדה שהסתיימה, ועוד אינתיפאדה שכולנו מתפללים כל יום שתסתיים אתמול, אפשר להגיד שגדלנו. לא סתם איזה "הופ הופ טרללה גדלתי בשנה", כמו שהיינו עושים פעם במצעדי יום העצמאות הישנים. התבגרנו, הבנו (כחברה) שכדי לנצח את האויב הניצב בפתח (בד"כ פתחו של אוטובוס או בית קפה כשהוא לבוש במעיל ביום קיץ חם), אנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהיכנס למערכה הזו, גם אם נכפתה עלינו, וגם אם אנחנו לא יודעים מתי תסתיים, ולהילחם בפעם הראשונה בתולדותנו כעם השב לארצו, לא בכוח, אלא ברוח.
מלחמת ההתשה הזו משפיעה על כולנו, בין אם באבידות הנוראיות בנפש, ובין אם באבידות הלא פחות נוראיות בכבודם ובגאוותם של אלו שפעם חיו בכל טוב והיום חיים מהיד לפה, כשידוע שהביטחון וכלכלת המדינה רוחצות זו את ידה של זו. וראו זה פלא, האם בעקבות סיבות אלה גדל מספרם של היורדים מן הארץ בשנה האחרונה בצורה דרסטית? ממש לא.
כולם חולמים לברוח לאיזה 30,10,5 שנים לניו-זילנד. אבל מי באמת עושה את זה היום? אם הייתם שואלים את השאלה הזו מעמישראל הישן הוא היה עונה לכם: מי שיש לו ביצים. עמישראל החדש לעומת זאת יענה לכם את ההפך הגמור, מי שאין לו... . אנחנו כאן היום, כי אנחנו יודעים שאם לא נהיה כאן, האחרון שיעזוב את נתב"ג גם יצטרך לכבות את האור. "זה קשה להקים אימפריה, אבל הרבה יותר קשה לשמור עליה" אמר פעם זקן וחכם ממני, אמנם אנחנו לא אימפריה אבל גם המילה "מדינה" נותנת למשל הזה את אותו נמשל, ומסתבר שאחרי הרבה זמן למדנו את הנמשל הזה.
מי שנמצא כאן בישראל החוגגת את 55 שנותיה, נמצא כאן בהכרה שכמו תמיד זו המלחמה האחרונה. אבל בניגוד לפעמים אחרות, זו מלחמת הבגרות שלנו כמדינה וכעם. אם מלחמת יום הכפורים היתה החצ'קון הראשון של הנער המתבגר ישראל (רבים דווקא יצביעו על מלחמת ששת-הימים ככזו), ומלחמת לבנון היתה החצ'קון השני, המלתמה הזו היא מבחן הבגרות האמיתי שלנו כעם.
נכון, כל אחד מאיתנו היה רוצה מדינה אחרת ממה שקוממנו ב-55 השנים האחרונות כאן בחלקת האלוהים הקטנה הזו, אבל אחרי 55 שנה, הבנו שיש לא רק "כל אחד" אלא גם כולנו, וכולנו רוצים קצת שקט, וניאבק עם לא פחות רוח מכוח, כדי לקבל אותו.
