נזנח ושכוח, אשר מי אם לא הנרי אלקסלסי מבית זרע, האדם אשר גם שלושה-רבעים מגופו הם, בעצם, נשמה (ומגייס מתנדבים ונוסע עמם לכל מקום בעולם שבו משוועים בני אדם השרויים במצוקה קיומית חריפה לעזרה נואשת) סועד אותו, הגיע לפני ימים אחדים אייבי נתן לאולם "צוותא" בתל-אביב.
יותר מאשר מחילת עוונות היה באופן שבו השתקף הערב הזה בטלוויזיה, משום מירוק מצפון.
תשוש, סיעודי, נראה כמי שלוקה בשיטיון, מתקשה להבחין וממעט להבין, הכמיר אייבי לב כל. כשמו - אייבי נתן - כן הוא: כולו נתינה. כל חייו נתן אייבי ואם לקח דבר מה מהחיים, היה זה היכולת ליהנות מהם.
הוא נסע לעשות שלום, בתקופה שבה עצם הגיית המלה הזו נחשבה במקומותינו כמוקצית מחמס מיאוס (ומי שהעז להגותה - נחשב לכופר בעיקר). אייבי נתן דיבר שלום ושידר שלום ושתה שלום ועישן שלום ושכב שלום.
הוא לא רק קינא לשלום ורדף אותו הוא גם ניסה ליצור אותו, נגד כל הסיכויים, המלעיזים והקנאים. הוא העז לחלום שלום ולהקיץ שלום בתקופה שבה עצם דיבור על שלום נשמע כמעט כמו חרחור מלחמה.
ישראל חייבת לאייבי יותר מאשר ערב הוקרה שטבוע בחותמו המובהק של השמאל. האיש ראוי להכרה ולהוקרה ממלכתיות, חוצות מחנות.
השלום הראשון שנחתם עם מצרים העצים את התעוזה של אייבי בשעתו, שהכל היה בבחינת חלום ומשל.
אייבי הבין לפני שלושים שנה שמרחק קטן, שביר ודק מפריד - אם בכלל - בין דה-הומניזציה של האוייב לבין דמוניזציה שלו, ולכן קם ועשה "מעשה שלא ייעשה": מאחר שלא היה לו כל סיכוי לקבל אישור לעבור את הגבול - הוא ביטל אותו.
במטוס רעוע ומקרטע הוא טס לארץ אוייב, תוך סיכון ודאי של חייו, ונחת - הייאמן כי ייתכן? בשלום. אייבי התחיל לדבר עם הצד השני, כדבר אדם עם בני-אדם, ובעצם קיומו של השיח האנושי הוכיח שכולנו, בעצם, בני-אדם, רק בני-אדם. בהוכחה זו היה גלום זרע השלום העתיד לצמוח, עם נחיתתו ההיסטורית של הנשיא אנואר סדאת בישראל, בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים.
אייבי נתן לא יזכה בפרס ישראל, אף כי אין ספק שהוא ראוי לו מאין כמוהו.
כיום, יותר מאשר אי פעם בעבר, כאשר הוכח מעל ומעבר לכל ספק, כי אין תחליף להידברות, לדיבור ישיר, להיוועדויות תכופות, אשר רק באמצעותן ניתן לכונן גשר של פיוס והבנה, אייבי נתן ראוי לברכה מיוחדת לרפואה שלמה ולאריכות ימים: הוא האיש שהניח את היסודות לכל שלום נוסף שעתיד להיחתם במקומותינו, בשעה שהכל רעד ובער מסביב.
הוא האיש שסיתת יונה מחרב. מגיע לו מאתנו, מכולנו, יותר מאשר עלה זית של חמלה.