השבוע פרסמה ועדת חוץ וביטחון של הכנסת את "דוח וינוגרד" הפרטי שלה. על פני 151 עמודים, מציגים חברי הוועדה שורה של מחדלים צבאיים חמורים, עיוורון פיקודי בעת מלחמת לבנון השנייה, ולמי ששכח - הם גם מדגישים את כשלון מערכת הביטחון בעצירת הקסאמים.
הוועדה, בראשותו של ח"כ צחי הנגבי, אומנם תקפה בחריפות את צה"ל, אלא שלמען האמת - היא לא חידשה דבר. קולות הביקורת הרי מוכרים לכול, בצה"ל כבר נערכים לשיפור הליקויים, ו"פני המערכת", כך לטענת הבכירים - כבר במבט קדימה.
בין עיקר הטיעונים, יוצאים מחברי הדוח נגד:
1. "תפישת ההפעלה החדשה העניקה משקל-חסר לאתוס הצה"לי ולעקרונות וערכי לחימה בסיסיים ביותר, אשר הוכיחו עצמם פעם אחר פעם במלחמות העבר".
2. "היעדר תוכנית התקפה מאושרת ועדכנית - וממילא פערים ניכרים בהכנת הכוחות, האמצעים והמפקדות - הם מחדל חמור של פיקוד צפון ושל המטכ"ל".
3. "צה"ל לא הגיב להעלאת המוכנות בצבא סוריה עקב הערכה מודיעינית כי אין בכוונתו לתקוף. מצב זה היה חמור ומסוכן".
4. "רוב יחידות המילואים, שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה, לא התאמנו כראוי בחמש השנים שקדמו לה". לצד זאת, מדגישים מחברי הדוח את המחסור החמור בציוד מתאים ללוחמים, דבר שהגביר עוד יותר את חוסר האמון מצד מערך המילואים בצבא.
רק צה"ל אשם? נראה שלא
עיון בדין וחשבון שהציגה ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, מעלה בפנינו שאלה מעניינת: המעיין מקרוב, יגלה כי חלק ניכר מביקורת הוועדה מתייחסת דווקא ל"אי היערכותו של צה"ל במהלך השנים האחרונות". אם כך, נראה כי דוח הוועדה אינו רק מהווה בבחינת אוסף חיצי ביקורת נגד צה"ל ומערכת הביטחון, אלא הוא בבחינת כתב אישום מפליל נגד הוועדה עצמה, על שלא התריעה, על שלא הזהירה, על שלא דרשה.
תפקידה של ועדת חוץ וביטחון, כוועדת ביקורת פרלמנטרית - הוא בדיוק זה: לעקוב מקרוב אחר התנהלותו של צה"ל. במסמך היסוד שניסח בעבר ח"כ יובל שטייניץ, מסמך אשר מסביר את אופי פעילות הוועדה, נכתב, בין היתר, כי תפקידה הוא: "לפקח ולבקר את פעולות משרדי הממשלה [משרד הביטחון וצה"ל]... ולאשר את סעיפי תקציביהם. הפיקוח מתבטא באישור תקנות וצווים, זימון אישים לקבלת מידע, וכן דיון בהחלטות ופעולות הממשלה וזרועותיה".
כמו כן, נכתב, כי תפקיד הוועדה: "לבקר, לפקח ולאשר את תוכניות העבודה ותקציבי מערכת הביטחון וצה"ל, המועצה לביטחון לאומי, וגופי המודיעין והביטחון הכפופים לראש הממשלה... לוודא התאמת בניין הכוח, הפעלת הכוח, תוכניות העבודה, ותקציבי משרד הביטחון למדיניות ותפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל".
לוועדת חוץ וביטחון, אגב, יש גם ועדות משנה. כך לדוגמה, "ועדת המשנה לכוננות וביטחון שוטף", אמורה לפקח על "אימונים, מוכנות הפיקודים, החיילות והאוגדות, הגנת העורף, גיוס מילואים, מיגון, היערכות כוללת, ומוכנות האוכלוסיה מול איומי רק"ק".
אז איפה הייתם?
כאשר צחי הנגבי ושאר חברי הוועדה מבקרים את צה"ל על "שנרדם בשמירה" במשך חמש השנים האחרונות, על שלא נערך לאמן את חיילי המילואים, על שלא הגיב להעלאת המוכנות בצבא סוריה, ובכן - בכך הם בעצם מבקרים את עצמם. כוועדת ביקרות, חברים יקרים, זהו הרי תפקידכם לפקח ולבקר, לשאול ולתשאל.
אם חמש שנים צה"ל נרדם, אזי איפה הייתם אתם כדי להעיר אותו משנתו? הרי שמעתם סקירות ביטחוניות, ראיינתם קצינים ובכירים, ומכאן שאחריותכם אינה קטנה מזו של צה"ל. הצבא הרי אינו פועל במנותק מהדרג המדיני. הוא חייב לו דיווח ומגביל את מדיניותו לפי הוראות הקברניטים.
אם כן, למה בדיוק אנו זקוקים לוועדת חוץ וביטחון? האם אנו זקוקים להם בתור 'היסטוריונים' שיאמרו לנו לאחר מעשה את "מסקנות הליקויים"? הם לא חידשו דבר. ועדת חוץ וביטחון אינה "ועדת ההיסטוריה" לענייני ביטחון. אזרחי ישראל זקוקים לוועדה דינאמית, כזו המופקדת על בקרת הדרג הצבאי; כזו אשר מתריעה מראש; כזו אשר חוקרת ודורשת. עם כל האמת שיש בדברי הביקורת, ואכן נכונים וראויים הם, הוועדה אינה יכולה לומר בדיעבד כי כל הכשלים הללו נסתרו מעיניה. טענה זו, חברים יקרים, אינה יכולה לשמש לכם הגנה.
מדוח הוועדה שניסחתם אתם, הרי עולה בבירור כי אין המדובר בכשל נקודתי של מפקד זוטר, אלא בהפקרה שיטתית, בהזנחה, בעצימת עין. מכאן, שהרי לא ברור מדוע הוועדה עצמה - נכשלה בביקורת שלה לאתר את הכשלים עוד קודם לכן. ואנו נשאל: מי אמור להתריע על המלחמה הבאה? אם לא כדי לפקח ולחקור, מהו אפוא תפקידכם? במה בדיוק מתבטא הפיקוח של ועדת החוץ והביטחון? האם בהדלפות לעיתונות כאשר עולים על הפרק נושאים פיקנטיים? במה אפוא מסתכמת תרומתה לשמירת הביטחון הלאומי, אם היא עצמה לא מסוגלת להתריע? מדוע, נחזור ונשאל, הוועדה לא דרשה תשובות מצה"ל שנה ושנתיים קודם לכן? שאלות כאלה, אגב, גם לא עלו במהלך המלחמה עצמה.
מובן שצחי הנגבי אינו נושא באשמה לבדו. דוח ועדת חוץ וביטחון מפליל, למעשה, גם את קודמיו בתפקיד. אלא שבציבוריות הישראלית, זריקת האשמה והאחריות היא הרי כבר חלק מהקוד הגנטי שלנו. קל אומנם לחבוט בצבא, גם אם הוא אכן ראוי לכך, אלא שיש להציב את התמונה המלאה בפני הציבור: צה"ל אינו לבד כאן. ועדת חוץ וביטחון, אשמה לא פחות בכשלים ובמחדלים לאור חמש השנים האחרונות. קל היום לחברי הוועדה להסתפק בעמדה של מבקר תיאטרון, אבל הפעם - נראה כי צריך לדרוש הסברים גם מראשי ועדת חוץ וביטחון.
ומחשבה אחת לסיום: ראוי לשקול את שינוי הרכב הוועדה, תוך ביטול מתן תפקיד היושב הראש - לחבר הקואליציה. הימנעותו של צחי הנגבי מביקורת ישירה על התנהלות הדרג המדיני, רק מוכיחה כי בין השורות, יכול ומסתתרים גם אינטרסים פוליטיים.