ביקורתו של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, על התערבות היתר של הרשות השופטת בתחומה של הרשות המחוקקת נתקלה במטר של בליסטראות, כולל מצד מי שבהקשרים אחרים מתיימרים לדגול בחופש הביטוי והדעה. ביקורתו של ריבלין, במקום להיפסל כאסורה, בהיותה מופנית אל הרשות השופטת ומושמעת באוזני העומד בראשה, ראוי שתיבחן לגופה.
ממשל דמוקרטי תקין נשען על מערכת עדינה של איזונים ובלמים בין 3 הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. ללא איזון כזה עלולה אחת מהן לחרוג מתחומי פעילותה ואחריותה, לחדור לשטחי הטיפול של האחרות ולשבש את המאזן החיוני. בישראל של השנים האחרונות חל עיוות הולך ומחריף של מערכת זו, המתבטא בהתחזקות משקלה של הרשות השופטת, עד כדי מעורבות מזיקה - לה ולאחרות - בענייני הרשות המחוקקת והמבצעת. תוצאות התהליך נראות לעין, ב-2 כיוונים לפחות.
האחד, הדרישה הגוברת במגזרים שונים בציבור להקים בית משפט לחוקה, אשר הוא - ולא בית המשפט העליון - יהיה מוסמך לדון בחוקיותם של חוקים המאושרים על-ידי הכנסת. יתרונו בכך שהוא יהיה גוף ייצוגי, בהבדל מהמערכת השיפוטית הקיימת. ביטוי אחר של כיוון זה הוא נאומו של יו"ר הכנסת בבית הנשיא, שבו התריע מפני המצב הקיים.
השני, השחיקה במעמדו של בית המשפט העליון - והפרקליטות - בעיני מגזרים רבים. למרבה הצער תורם לכך גם בית המשפט עצמו. כך, למשל, נתפשת רשות זו כחד-צדדית מבחינה פוליטית בוויכוח הפוליטי המרכזי המעסיק את החברה הישראלית; מעורבות היתר שלה בהגבלת הרשות המבצעת ובכבילת ידיהם של חיילי צה"ל תוך כדי מלחמה קיומית אין לה מאומה עם שמירת הצדק; תהליך מינוי השופטים נראה לא פעם כהוספת שופטים בצלמם כדמותם של הקיימים; קידום לתפקיד נשיא בית המשפט העליון מתבצע על-פי וותק ולא על-פי כישורים.
לכך יש להוסיף גם את תפקודה של הפרקליטות, שלא פעם נראה כנגוע בפוליטיזציה חד-צדדית. לשיא הגיעו הדברים בפרשת הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ'. ההיבט החמור ביותר בפרשה נדחק הצדה לנוכח העיסוק הרב בעניין חקירת העיתונאי שפרסם את הדלפתה ובעניין תוכן ההדלפה. לעומת אלה, הדיון במניעי המדליפה ובמשמעות המסוכנת שלהם היה - אם בכלל - שולי ביותר. אבל, דווקא היבט זה ראוי לעיון מעמיק יותר מצד כל מי שהדמוקרטיה קרובה באמת ללבבו, ואשר אינו מוכן להתפשר עליה למען ניגוח אלקטורלי של יריב פוליטי.
מה שאמרה גלט-ברקוביץ' היה למעשה שהיא נטלה את המסמך ואת החוק לידיה וביקשה לשבש לא את תהליך החקירה אלא את התהליך הדמוקרטי, תהליך הבחירות, בעיצומה של מערכת הבחירות. הניסיון לעטוף את המניעים בכסות אידיאולוגית/מוסרית/מצפונית/אמהית אינו יכול להסתיר את המשמעות הפוליטית המסוכנת: ניסיון להשפיע על תוצאות הבחירות עד כדי הדחת ראש ממשלה מכהן והחלפתו באחר.
בהקשר זה ראוי לציין את התייצבותו החד-משמעית של היועץ המשפטי לממשלה נגד המניעים והמציאות, שהם על סף פוטש. בפעולתו הנחרצת בלם רובינשטיין ניסיון מסוכן להפוך את המשטר במדינה. ראוי שהדין ימוצה במקרה זה עד תום.
הנזק למערכת אכיפת החוק ולתדמיתה בעיני הציבור כתוצאה מהפוליטיזציה שלכאורה פשתה בה ומהחשש הלא-מבוטל שלא מדובר במקרה חריג הוא מסוכן. במקום לצלוב את היועץ המשפטי לממשלה יש לסייע לכל מי שיכול לשקם את אמינותה של מערכת חשובה זו ולנכש את העשבים השוטים מתוכה. אין זו הפעם הראשונה שהיא עצמה פוגעת בעצמה ובאמון הציבור בה, שהוא חיוני ביותר.
אין אדם חייב להיות יהודי דתי כדי לחוש בצורך להשיב את האיזון בין 3 הרשויות למידתיות הראויה. יותר ויותר חילוניים רואים הכרח להגביל את כוחן הגובר ומעורבותן המתעצמת של הרשות השופטת ושל מערכת אכיפת החוק. אדם דתי מכיר שופט עליון אחד. מי שאינו דתי מפקפק אף בקיומו של אותו שופט עליון. אבל לכל הדעות, שופטי בית המשפט העליון אינם שופטים עליונים. הם מורמים מעם, בצדק, אבל אסור שיהיו מנותקים ממנו. הם בשר ודם, ובקורת על תפקודם, מנומסת ואחראית, ראוי שתישמע, בראש ובראשונה למען שיפור מעמדה ותדמיתה של הרשות השופטת עצמה.
___________
- בריימן - יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי;