הצעת החוק להגבלת זכות השביתה עשויה לפעול כבומרנג ולהביא דווקא להגדלת אורכן ותכיפותן של השביתות בישראל. אך עד שהממשלה תבין לאיזה סחרור היא הכניסה את המשק ולאיזה מילכוד היא הכניסה את עצמה היא תגלה שכבר מאוחד מדי: התהליך בלתי הפיך ואת הנעשה אין להשיב.
באיצטלה דמוקרטית, מבקשת הממשלה לקבוע, כי החלטה על יציאה לשביתה תהיה כרוכה בהצבעה חשאית בה מרבית העובדים יצביעו בעד.
ממשלת ישראל עושה שימוש מניפולטיבי בדמוקרטיה: בעוד שהממשלה הנבחרת איננה חוזרת לעם כדי לקבל את הסכמתו להחלטותיה, היא דורשת מוועד העובדים הנבחר לחזור לבוחריו ולהשיג את הסכמתם המחודשת להחלטותיו.
ברור לכל, כי אילו הייתה הממשלה פונה לאזרחי המדינה על-מנת לקבל את הסכמתם לתכנית הכלכלית, התכנית האכזרית הייתה ממשיכה להעלות אבק במגירות האוצר ולא יוצאת לדרך לעולם. וועדי עובדים נבחרים אחת לשנה או לשנתיים ואילו חברי כנסת נבחרים אחת לארבע שנים, כך שהמעורבות של העובד בניהול הוועד גדולה ממעורבותו של האזרח בניהול המדינה. יכולת ההשפעה של העובד על הוועד גדולה מיכולת ההשפעה של האזרח על המדינה.
במצב החוקי הקיים, ועד עובדים המבקש לצאת לשביתה עובר דרך חתחתים עד אשר ההסתדרות מאשרת לו לפתוח בשביתה. ההסתדרות מהווה גורם מרסן ומפשר המביא לסיומם של מרבית סכסוכי העבודה במשק בהסכמה וללא נקיטת כל צעדים ארגוניים.
אם הצעת הממשלה תאושר, יהיה קל מאוד לפתוח בשביתה, אך כמעט בלתי אפשרי להביא לסיומה. כל אימת שיצוץ סכסוך עבודה בין עובדים למעסיקיהם, יוכל וועד העובדים לכנס את בוחריו, לשלהב את רוחם, להשיג את תמיכתם ולצאת לשביתה.
טבעם של סכסוכי עבודה הוא להסתיים בפשרה בה כל צד מוותר על חלק מדרישותיו, במרבית המקרים, העובדים חשים כי הפשרה קשה להם, כי הם משלמים יותר מדי, מקבלים מעט מדי וכי ניתן להשיג תוצאות טובות יותר. בשלב זה נמדדת יכולת המנהיגות של ההסתדרות, להשפיע על העובדים לקבל את ההסכם ולחזור לעבודה, למרות תחושתם כי יכלו להשיג יותר, ולוותר פחות.
לו היה הדבר תלוי בהסכמתם של מרבית העובדים, כפי שמציעה הממשלה, היו השביתות נמשכות ונמשכות.
לא אחת, כאשר ההסתדרות מנהלת מו"מ עם מקום עבודה הנמצא בקשיים, היא חותמת בשמם של העובדים על תכניות הבראה הכוללות גם פגיעה בשכרם של העובדים, מה שיוצר אצל העובדים מורת רוח וזעם רב, אך ההסתדרות מרסנת אותם ומפעילה עליהם את סמכותה. לו היה הדבר תלוי בעובדים הם היו פותחים בשביתה לאלתר.
אם הממשלה הייתה צריכה לעמוד ישירות מול כל אחד מהוועדים לא היה במדינה יום אחד של שקט. לא היו מספיקים לכבות שריפה אחת והשנייה הייתה נדלקת. הממשלה הייתה צריכה להיות תמיד במו"מ עם מאות ועדים קטנים וגדולים בכל משרד, מפעל, חברה ורשות.
ההסתדרות מהווה כתובת יעילה אחת עבור המשלה. הממשלה משתמשת בכוחה של ההסתדרות להנהיג את וועדי העובדים וכך יש לה כתובת אחת, שמולה היא עומדת, תוך כדי שהיא יודעת שהשגת סיכום איתה היא השגת רגיעה ושקט במשק.
שיכרון הכח של ממשלת ישראל גורם לה לאבד את חוש האחריות. המאבק העיקש שהממשלה מנהלת נגד יסודות הדמוקרטיה ובהם זכות הזעקה, החופש להתארגן, להפגין ולשבות עשוי בסופו של דבר לחזור אליה כבומרנג. הפגיעה בדמוקרטיה עשויה לפגוע בכל מערכות השלטון. המסרים היוצאים משולחן הממשלה נותנים לבעלי ההון השראה לרעיונות יצירתיים כמו שכירת מאבטחים המקבלים שכר כדי לשבור את עצמותיהם של עובדים המבקשים להתאגד. שבירת העבודה המאורגנת תביא לאנרכיה במשק.
שר האוצר מפגין זלזול מתמשך בערכי הדמוקרטיה, ומתעלם מחוות דעת משפטיות מלומדות. לא פלא שהצעת חוק חסרת אחריות זו הוגשה דווקא על-ידי ח"כ חדש וחסר ניסיון הידוע בציבור כידו הארוכה וההרסנית של שר האוצר. לא בכדי, הביע היועץ המשפטי לממשלה את הסתייגותו החד משמעית מכל מהלכיה של הממשלה בתחום יחסי העבודה.