|
1. כלל הסוביודיצה מעוגן בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984. האיסור הפלילי הקבוע בהוראה זו הינו כללי וחל על כל פרסום שיש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו.
2. תכליתה של הוראת החוק היא להגן על עצמאותה, אי תלותה וחופשיותה של הרשות השופטת מכל השפעה חיצונית. מדובר על-כן בהבטחת טוהר ההליך השיפוטי וקיומו של משפט הוגן ללא משוא פנים, ללא הטייה וללא דעה קדומה 1.
3. ההתנגשות בין כלל הסוביודיצה לחופש הביטוי וחופש העיתונות הביא את בית המשפט לגבש נוסחה המאזנת בין האינטרס הציבורי הקיים בשימור הזכות להליך הוגן וטוהר השיפוט לבין האינטרס הציבורי לחופש הביטוי וחופש העיתונות.
4. האיסור רחב מאוד בהיקפו וחל על ציבור רחב של נאשמים פוטנציאלים. מועד תחולתו במשפט פלילי מרגע הגשת בקשת צו מעצר, ואילו בהליך אזרחי רחב אף יותר וחל מהמועד בו הוגש כתב התביעה, או לחלופין מתחילת שמיעת ההליך בבית המשפט.
5. היסוד הנפשי לעבירה הינו יסוד של רשלנות - כלומר, אין צורך בכוונה ובמודעות לביצוע העבירה על מנת שניתן יהיה להטיל עליו אחריות בגין הפרסום. היסוד העובדתי הינו כאשר קיימת אפשרות סבירה שתהיה בפרסום משום השפעה על ההליך השיפוטי.
6. פרופ' מרדכי קרמניצר סבור כי יש להגביל את היקף העבירה למקרים בהם קיים יסוד נפשי שהוא בבחינת מחשבה פלילית, והיסוד העובדתי צריך להיות קיומה של אפשרות קרובה לודאי שהפרסום אכן ישפיע על ההליך השיפוטי.
7. פרופ' זאב סגל סבור כי ראוי לבטל את סעיף 71 לחוק, וניתן לקיים את תכלית הסעיף על-ידי קביעת איסורים על פרסומים ספציפיים, הנוגעים להליכים שיפוטיים, שלגביהם ניתן לומר כי הם מהווים סכנה מיוחדת של השפעה אפשרית על מהלך המשפט או תוצאותיו.
|
|
ועדת חוקה, חוק ומשפט מתכנסת ביום ג', 15.5.2001 בכדי לדון במסגרת דיון מוקדם בוועדה בסוגיית ביטול אסור פרסום של עניין התלוי ועומד בבית המשפט (סוביודיצה). הדיון יתמקד בשתי הצעות חוק של חה"כ אופיר פינס וחה"כ זהבה גלאון, אשר עוסקות בביטול סעיף 71 לחוק בתי המשפט 2.
סקירה זו תידון בעקרי כלל הסוביודיצה, כפי שפורש בפסיקה, לרבות הסייגים והצעה להסדר אלטרנטיבי של פרופ' זאב סגל, והתייחסות לעקרי הצעות החוק.
|
|
1. כלל הסוביודיצה והמשפט הישראלי: היסטוריה חקיקתית
|
|
|
הוראת החוק המעגנת בדין הישראלי את הכלל בדבר פרסום עניין התלוי ועומד בבית המשפט מצויה כיום בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן "כלל סוביודיצה") . סעיף 71 לחוק מורה:
" 71 פרסומים מיוחדים
(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
(ב) בעניין פלילי יראו עניין כתלוי ועומד בבית המשפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.
(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת."
האיסור הפלילי הקבוע בהוראה זו הינו כללי וחל על כל פרסום שיש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. על-פי האמור בסעיף, די בכך שהיה בפרסום "בכדי להשפיע" על טהרת הדיון המשפטי ולהעמיד את עשיית הצדק בסימן שאלה 3. מכאן, שתחולת הסעיף אינה מותנת בכך שהפרסום ישפיע בפועל על מהלך המשפט או תוצאותיו אלא די באפשרות להיווצרות השפעה כזו כתוצאה מהפרסום. יש להבהיר כי כלל הסוביודיצה אינו חל על פרסום בתום לב של דבר שנאמר או שאירע בדיון פומבי של בית המשפט. פרסום כזה לא יהווה עבירה גם אם היה בו בכדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו.
קודם להוראתו של סעיף 71 לחוק כלל הסוביודיצה הוסדר בסעיף 41 לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957. נוסח סעיף 41 הינו כדלקמן:
"(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו; ואולם, אין איסור זה חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט.
(ב) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת או קנס אלפיים לירות"
ניתן להבחין כי, סעיף 71 לא סטה באופן משמעותי מהוראות סעיף 41, מלבד הוספת סעיף קטן (ב) אשר הקדים את מועד תחולתו של איסור בדבר פרסום על עניין התלוי ועומד בבית המשפט בעניינים פליליים. סעיף קטן (ב) שינה את הפרשנות אשר הייתה מקובלת למונח "תלוי ועומד", אשר ראתה בעניין "תלוי ועומד" בבית המשפט רק ממועד הגשת כתב האישום, ואילו הנוסח החדש קבע כי עניין פלילי ייחשב "עניין תלוי ועומד" מעת שהוגשה לבית המשפט בקשה למתן צו מעצר או מעת הגשת כתב האישום לפי המוקדם, ועד תום ההליכים.
מבחינה היסטורית, המחוקק הישראלי אימץ את האיסור על פרסומי סוביודיצה מכללי בזיון בית המשפט של המשפט המנדטורי. המחוקק המנדטורי אימץ את כללי המשפט המקובל האנגלי, וקבע, עוד בשנות העשרים של המאה העשרים, כי פרסומים, העלולים להשפיע על משפטים תלויים ועומדים, מהווים ביזיון בית המשפט 4. עם חקיקת חוק בית המשפט, תשי"ז-1957, בוטלו פקודות אלו ואת מקומן תפס סעיף 41, אשר הפך פרסום שיש בו בכדי להשפיע על הליך משפטי לעבירה פלילית רגילה מסוג עוון 5.
|
|
2. התכלית לקיומו של כלל הסוביודיצה
|
|
|
בעידן תקשורת ההמונים, קיומה של הזכות לחופש הביטוי היא הכרח ואחד התנאים הבסיסיים לקיומה של דמוקרטיה. כמו כן, עקרון יסוד הוא במשפט כי אדם זכאי עד אשר תוכח אשמתו. אולם, לא פעם אנו עדים בעשיית דין ולא במשפט אלא מעל דפי העיתונות או בפרסומים ברשתות הטלוויזיה והרדיו. גם כאשר אין בפרסומים משום חריצת דין הרי שהם עשויים לשאת סכנה של השפעה על ההליך השיפוטי - על השופטים, העדים ובעלי הדין.
מלשונו של סעיף 71 לחוק בתי המשפט ניתן ללמוד כי תכליתה של הוראת החוק, המהותית והדיונית, היא להגן על עצמאותה, אי תלותה וחופשיותה של הרשות השופטת מכל השפעה חיצונית 6. מדובר על-כן בהבטחת טוהר ההליך השיפוטי וקיומו של משפט הוגן ללא משוא פנים, ללא הטייה וללא דעה קדומה (ראה גם דברי השופט ברק בעניין אזולאי להלן). תכלית זו מהווה אינטרס חברתי ממעלה ראשונה אשר בבסיסו עומד עקרון היסוד שדינו של אדם יוכרע בידי שופטים נעדרי פניות אשר חופשיים מהשפעה חיצונית, המכריעים את דינו של אדם בהתבסס על יסוד טיעונים וראיות, המובאים בפניהם כדין, ולא על-ידי שופטים אשר דעתם גובשה מראש. עקרון זה נתמך על-ידי החלתם של כללי פסלות שופטים, והמבחן אשר נקבע לשם כך: קיומן של נסיבות שיש בהן ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט).
בהקשר לכך כתב חיים ה' כהן בספרו "המשפט":
"...לעניין זה אין נפקא מינה אם למעשה השפיע הפרסום אם לאו או אם השופט הדן במשפט ניתן להשפעה על-ידי פרסומים כאלה. ה'השפעה' יכולה להיות תת מודעית, והשופט ה'מושפע' יכול להניח בכנות כי שכח את אשר קרא או הסיח את דעתו מכך. גם אסור פרסום זה בא להגן על זכות-יסוד של הפרט: אדם זכאי להישפט על-ידי שופטים מוסמכים, כשם שהוא זכאי שלא להישפט על-ידי העיתונות..." (בעמ' 460)
|
|
3. איסור פרסומי סוביודיצה, חופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון
|
|
|
קיומה של ההתנגשות בין כלל הסוביודיצה לחופש הביטוי וחופש העיתונות הביא את בית המשפט לגבש נוסחה המאזנת בין האינטרס הציבורי הקיים בשימור הזכות להליך הוגן וטוהר השיפוט לבין האינטרס הציבורי לחופש הביטוי, חופש העיתונות ואינטרס הציבור לקבל מידע על ההליכים המתקיימים בפני בית המשפט.
בית המשפט בחן את האינטרסים הציבוריים אשר במסגרתם פועל כלל הסוביודיצה וקבע בע"פ 696/81 אורלי אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז(2) 565 (להלן פרשת אזולאי) את יחסי הגומלין שבין כלל הסוביודיצה לעקרונות היסוד של חופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון. בפסק הדין אמר השופט ברק:
"שניים הם האינטרסים הציבוריים אשר במסגרתם פועל סעיף 41 לחוק: חופש הביטוי וטוהר ההליך השיפוטי. מחד גיסא, עומד חופש הביטוי וחופש הפרסום שהוא מיסודות משטרנו הדמוקרטי. 'זכות היסוד של חופש הביטוי היא בעלת חשיבות מכרעת בקביעת אופיו של המשטר השורר במסגרת מדינית או חברתית נתונה' והיא מהווה 'אחת מאותן' זכויות יסוד שאינן כתובות עלי ספר...מימושה של זכות זו מהווה 'את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות'...חופש זה כולל...מסירת מידע על הנעשה בהליכים משפטיים התלויים ועומדים בבית המשפט. כתוצאה מכך מתאפשר "תהליך של בירור האמת, שהוא מיסודות משטרנו. תנאי לכך הוא פומביות ההליך השיפוטי ופרסומו, שכן בלא פומביות אין תחושת צדק...מאידך גיסא, עומד אינטרס אחר, והוא הצורך להבטיח את טוהר ההליך השיפוטי...אינטרס זה משמעותו שההליך יוכרע בבית המשפט ולא מחוצה לו, על-ידי שופטים החופשיים מכל השפעה חיצונית, המכריעים את הדין על יסוד הראיות המוגשות בפניהם. רק בדרך זו יעשה הצדק, וייראה שנעשה צדק, ואמון הציבור ברשות השופטת יישמר."
עקרון יסוד הוא במשפטנו כי הדיון המשפטי הינו פומבי. מאידך, הזכות לחופש הביטוי וחופש העיתונות הנגזר ממנה הוכרו במשפט הישראלי כזכויות יסוד 7. לא מכבר נאמר כי יכולתם של יחידים לשאוב מידע לצורך תהליך קבלת החלטות מותנת בזרימת מידע מלא, חופשי אמין ונטול פניות. הגנה על חופש הביטוי היא על כן, בראש ובראשונה הגנה על ערכים דמוקרטיים של המשטר הנהוג בישראל 8. עם זאת, נקבע כי אין לחופש הביטוי מעמד על לעומת זכויות יסוד אחרות 9.
|
|
4. מהותו של האיסור בעניין תלוי ועומד בבית המשפט
|
|
|
4.1 היקף האיסור - איסור על "פרסום" "דבר" בעניין שהוא סוביודיצה
נוסח החוק קובע: "לא יפרסם" אדם "דבר" על עניין "התלוי ועומד" בבית המשפט. הגדרת "פרסום" המצויה בסעיף 34 כד לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הגדרה זו רחבה עד כדי לכלול כל פרסום, בין אם בעיתונות או ברדיו ובטלוויזיה, בין אם במקום ציבורי או בין מספר אנשים ושיהיה בו כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. הטלת איסור פרסום על "דבר" התלוי ועומד בבית המשפט, מבלי לסייגו לעניינים המוגדרים האסורים על-פי חוק, יוצרת הגדרה רחבה אשר קיים קושי ביישומה, בשל העובדה שהיא עשויה לאסור פרסומים אשר אינם בגדר "הגרעין" של הנורמה החקיקתית10. מפרוטוקול הדיון בכנסת, בעת חקיקת החוק בשנת 1957, ניתן ללמוד כי נוסחו הרחב של החוק לא התקבל בטעות אלא מתוך כוונת המחוקק11.
מהו אם כן, "הגרעין" של הנורמה המשפטית? פרסום הרשעות קודמות של נאשם במשפט פלילי, הודאת נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, הודאת בעל דין במשפט אזרחי שניתנה מחוץ לאולם בית המשפט ושלא הייתה לחלק ממסכת הראיות, ראיונות עם עדים האמורים להעיד במשפט התלוי ועומד, פרסום גרסתו של נאשם. זאת ועוד, ניתן לראות בגדר "דבר" גם מאמרים משפטיים שינתחו שאלות משפטיות ואת הדין במשפט תלוי ועומד, מאמר שינתח פסק דין בעניין תלוי ועומד12. בדיוני הכנסת, לקראת קבלת חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, הוצע להוציא מכלל תחולת האיסור פרסומים משפטיים כולל חוות דעת משפטית לגבי הדין הנוגע למשפט. אולם, הצעה זו נדחתה13.
יש לזכור כי סעיף 71(ג) מרכך את היקף האיסור, לפיו תחולת האיסור אינה קיימת בפרסום של דבר שנאמר או אירע בישיבה פומבית של בבית המשפט, ושנעשה בתום לב. אולם, זה האחרון קשה להוכחה.
4.2 על מי חל האיסור?
האיסור חל על כל "אדם". הגדרה זו יוצרת בעיה באשר לאחריות הפלילית בנוגע לפרסום ידיעה באמצעי התקשורת: יכולים להיות מספר שותפים לעבירה - מי שהביא את הידיעה לפרסום, מי שהחליט על הפרסום, העורך, והגורמים המנהליים. לטענת פרופ' זאב סגל, המחוקק לא שת ליבו לבעייתיות זו הטמונה בנוסח החוק. אי הבהירות נובעת מכלליותו של סעיף 71 הבא לידי ביטוי בריבוי האפשרי, והבלתי מוגדר, של נאשמים פוטנציאלים14.
4.3 מועד תחולת האסור של פרסומי סוביודיצה
סעיף 71(ב) קובע כי בעניינים פליליים תחולת כלל הסוביודיצה תהה מיד עם הגשת בקשת המעצר לבית המשפט. בכדי להצדיק קיומה של הוראה אשר תחולתה רחבה, ניתן לפנות לדין הקיים באנגליה, אשר מחמיר מהדין הנהוג בישראל, שכן בבריטניה אסור הפרסום חל מרגע מעצרו של אדם ללא צו מעצר, להבדיל מישראל שתחולת הכלל היא מרגע מתן צו המעצר על-ידי בית המשפט15.
אולם, בעניינים שאינם פליליים אין כל הגבלה דומה. מבלי להיכנס לפרטי הטעונים השונים, נאמר כי ניתן לפרש את תחולת הכלל מרגע שהעניין הובא בפני בית המשפט בין אם באמצעות הגשת כתב התביעה בעניין אזרחי או בדרך אחרת. עם זאת, יש הגורסים כי יש לפרש את תחולתו של הסעיף ממועד שמיעתו בבית המשפט ולא במועד מוקדם אחר. גישה זו נתמכת בכללי התחולה הקבועים בחוק האנגלי, אשר לפיהם כללי הסוביודיצה יחולו מרגע שהחלו בשמיעת הטענות או לחלופין כאשר נעשו הסידורים לשמיעתו של ההליך16.
4.4 פרסום שיש בו כדי להשפיע על הליך משפטי או תוצאותיו
4.4.1 היסוד העובדתי
היסוד העובדתי והנסיבתי של העבירה הוא שיש בעבירה כדי להשפיע על ההליך השיפוטי או תוצאותיו. ההלכה שנפסקה בנוגע לתנאי לפיו יחשב פרסום לאסור היא כאשר קיימת אפשרות סבירה שתהיה בפרסום משום השפעה על ההליך השיפוטי (דברי השופט ברק בעניין אזולאי). המבחן לעניין זה הינו "אם יש בפרסום כמות מספקת של השפעה על המשפט" (השופט זוסמן בע"פ 126/62 דיסנצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169 (להלן פרשת דיסצ'ינסקי)). השופט ברק סבר כי מבחן זה הינו "מבחן אובייקטיבי, המאזן - על-פי עקרונות של סבירות - בין חופש הביטוי...לבין טוהר השיפוט...מבחן זה הוא המנחה אותנו..." (פרשת אזולאי, בסופה של פיסקה 12).
מבחן זה מחמיר מן המבחנים הנהוגים במשפט האנגלי והאמריקאי. בארה"ב מקובל כי רק פרסום שיש בו "סכנה ברורה ומהותית" יש בו כדי להטיל אחריות פלילית על מפרסם, וזאת כאשר צו איסור פרסום דורש אף תנאים מחמירים יותר. לעומת זאת, באנגליה סעיף 2(2) ל- Contempt of Court Act, 1981 קבע כי רק פרסום שיש בו ב"סכנה ממשית להשפעה רצינית על ההליך השיפוטי" יצדיק הטלת אחריות בגין הפרסום האסור. במדינות בהן נהוגה שיטת המשפט הקונטיננטאלי (המתאפיינת בהעדר חבר מושבעים) אין איסור על פרסום לגבי דבר התלוי ועומד בפני בית המשפט.
4.4.2 היסוד הנפשי
מבין שלוש החלופות האפשריות - לאמור: מחשבה פלילית, רשלנות או אחריות קפידה, קבע בית המשפט בפרשת אזולאי כי היסוד הנפשי הנדרש לקיומה של עבירת פרסום של סוביודיצה הינו יסוד נפשי של "רשלנות". כלומר, אין צורך בכוונה ובמודעות לביצוע העבירה על מנת שניתן יהיה להטיל עליו אחריות בגין הפרסום
4.4.3 דעתו החולקת של פרופ' מרדכי קרמניצר
פרופ' קרמניצר סבור כי האיזון אשר עשה בית המשפט בפרשת אזולאי מעניק משקל רב לטוהר ההליך השיפוטי ומשקל מועט לחופש העיתונות. איזון בין אינטרסים אלו מביא למסקנה כי את יסודות עבירת הסוביודיצה יש להגביל למקרים בהם קיימת אפשרות קרובה לודאי שהפרסום אכן ישפיע על ההליך השיפוטי, והיסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה הינו "מחשבה פלילית" ולא רשלנות17.
|
|
5. תחולת האיסור על "עניין תלוי ועומד" - רק בפני בית המשפט או אף בפני ועדת חקירה?
|
|
|
אחת העילות אשר עליהן הצביעה חברת הכנסת זהבה גלאון בדברי ההסבר להצעת החוק מטעמה, הוא שהיקפו של האיסור רחב עד כדי לכלול מעבר לעניינים התלויים ועומדים בבית המשפט ובתי דין, גם עניינים התלויים בועדות חקירה ממלכתיות.
כעקרון, יש להחיל למפרע את כלל הסוביודיצה על ועדות החקירה הממלכתיות מתוקף הוראות חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968. ועדת חקירה ממלכתית מוקמת ad hoc , כאשר קיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית אשר טעון בירור (סעיף 1 לחוק). מסיבה זו משמשות ועדות החקירה מוקד לתשומת לב תקשורתי רחב. לדעת פרופ' זאב סגל, אין להחיל את כלל הסוביודיצה על דיוני ועדות החקירה. 18
לבחינת גישה שונה מזו של פרופ' סגל, יש להפנות את הקורא לדו"ח ועדת אגרנט אשר פורסם בשנת 1975. הוועדה הייתה מסויגת מתחולה גורפת של כלל הסוביודיצה על הליכים בפני ועדת חקירה, עם זאת הבהירה כי יש להבחין בין איסור גורף על פרסום בסוגיות הנדונות בפני הוועדה, לבין פרסום מבוקר ואחראי. הוועדה הבהירה כי אסור היה לכלול בכתבות ובמאמרים קביעות החלטיות ומסקנות פסקניות בשאלות שנויות במחלוקת בקשר לנושאים הנדונים בוועדה, ואשר הוועדה טרם גיבשה את עמדתה לגביהם. זאת ועוד, הוועדה סברה כי גם פרסום תיאורים עובדתיים מהם משתמעות מסקנות דומות לגבי סוגיות במחלוקת אסורה אף היא.
|
|
6. הטעמים לביטול כלל הסוביודיצה
|
|
|
6.1 הכלל לא מתאים לשיטת משפטנו
אחת הטענות המועלות כנגד כלל הסוביודיצה נובע מהרקע ההיסטורי של סעיף 71 הנוכחי. לפי טענה זו, הכלל העומד בבסיס סעיף 71 השתרש במשפט הישראלי מהמורשת האנגלית, אשר בה צמח כלל הסוביודיצה כתוצאה מקיומו של מוסד המושבעים. מוסד אשר אינו קיים במערכת המשפט הישראלית19. על-כן, לא קיימת סכנה של השפעה על בית המשפט באמצעות פרסומים אסורים, כפי שקיים במערכת בה קיים מוסד חבר המושבעים. ההצעה למחוק את האיסור על רקע זה עלתה עוד בשלב הדיון בכנסת לפני חקיקת חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957.
עם זאת, יש לזכור כי על-אף שמקורו של הכלל במשפט המנדטורי, ההליך המשפטי בימי המנדט התנהל בפני שופט מקצועי ולא בפני חבר מושבעים.
6.2 החשש מהשפעה על שופטים
על-פי שיטת המשפט הנהוגה בישראל, ההליך המשפטי מתנהל בפני שופט מקצועי בעל השכלה משפטית אשר עמד בתנאי הכשרות של שופטים. יש הסבורים כי די בעובדה כי מדובר בשופט מקצועי בכדי לרוקן את איסור הסוביודיצה. שכן ישתיתו השופטים את פסיקתם על ראיות המובאות בפניהם ואין סכנה כי יושפעו מפרסומים חיצוניים. דעה זו מושתתת ביסודה על החזקה שגם כאשר קיימת אפשרות להשפעה כזו, ידע השופט להשתחרר ממנה.
אולם, קיימות דעות המערערות על חסינותו של "השופט המקצועי" מפני השפעות זרות. ראשית, ניתן לראות כי המחוקק עצמו נקט בצעדים אשר נועדו להסיר את האפשרות למשוא פנים והשפעה זרה בהליך המתנהל בבתי המשפט. המשפט הפלילי, בין אם בכללי פסלות שופט או בחובת האזהרה העצמית הנהוגה בדיני הראיות, ראה צורך להבטיח כי השופט יעורר עצמו לכדי מודעות בדבר קיומה של השפעה חיצונית.
במשפט האזרחי קיימת רק החזקה בדבר "חסינותו" של השופט. באין הוראה אחרת, כלל הסוביודיצה הינו הכלל היחיד אשר מהווה חסם בפני שופטי בית המשפט מפני הטיית משפט או גיבושה של דעה המקפחת את בעל הדין.
המחלוקת באשר לשאלת "חסינותו" של שופט קיימת גם בין שופטי בית המשפט. הדעה הרווחת גורסת כי ההשפעה על הליך שיפוטי קיימת גם כאשר מדובר בשופט מקצועי, שכן הוא אינו אלא אדם. לשופט יש מרווח בחירה רחב בין עמדות משפטיות, ועשוי הוא במהלך גיבוש עמדתו להיות נתון להשפעה של פרסומים וידיעות שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית המשפט. הסכנה החמורה ביותר קיימת כאשר ההשפעה פועלת באופן בלתי מודע, מכיוון שגם כאשר השופט יודע ליצור את החיץ הנחוץ אין הוא בלתי חדיר לחלחולה של ההשפעה החיצונית.
מאידך, בפרשת "סיבוני"20 הביע השופט ויתקון הסתייגות מכללי הסוביודיצה באומרו כי חזקה על שופט שלא יהיה נתון להשפעות חיצוניות. אולם, מאוחר יותר חזר בו באומרו כי אין הוא מוכן לומר כי לעולם אין סכנה אורבת לשופט (פרשת "דבר").
6.3 השפעה על עדים
החוליה החלשה בין הגורמים המעורבים בהליך משפטי הינם העדים במשפט. הפסיקה מודעת לכך שניתן להניא עדים מלהעיד או להשפיע על תוכן העדות, בין אם בדרך של השפעה מודעת ובין אם בהשפעה בלתי מודעת. ותכלית זו באה סעיף 71 למנוע.
6.4 אי אכיפת סעיף 71
הטיעון המרכזי המועלה על-ידי הטוענים לבטלותו של סעיף 71 לחוק בתי המשפט הינו שהמדינה אינה אוכפת ואינה משתמשת בסמכותה להעמיד אמצעי תקשורת לדין בגין עבירות פרסום של עניין שהוא סוביודיצה. קיימים מקרים ספורים בהם נאכף סעיף 71.
כאן יש להבהיר כי מיעוט הגשת כתבי אישום בגין הפרת סעיף 71 נובע מריסון עצמי של התביעה, ובקיומה של מדיניות מוצהרת של היועץ המשפטי לממשלה באיפוק וזהירות בהגשת כתבי אישום, בשל הפגיעה העשויה להיגרם לחופש הביטוי21. עם זאת, יש מקום לשקול האם מדיניות זו עדיפה על-פני ביטול הסעיף האמור.
|
|
פרופ' סגל סבור כי ניתן להבטיח את האינטרס שבהבטחת משפט הוגן גם אם תבוטל עבירת הסוביודיצה, וכי ראוי לבטלה ביטול מוחלט. כדי להבטיח את האינטרס הציבורי של הבטחת טוהר ההליך השיפוטי, מוצע לקבוע בחוק איסורים על פרסומים ספציפיים, הנוגעים להליכים שיפוטיים, שלגביהם ניתן לומר כי הם מהווים סכנה מיוחדת של השפעה אפשרית על מהלך המשפט או תוצאותיו. פרסומים אלו מסתכמים בשני פרסומים אסורים: פרסום על הודאתו של נאשם באשמתו בעניין פלילי, שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט; וכן, פרסום על עברו הפלילי של נאשם במשפט פלילי, בטרם נגזר דינו.
|
|
לאור הסקירה אשר הובאה לעיל, אין כל ספק כי קיימת בעייתיות אשר בתי המשפט עושים מאמץ לגשר עליה. מאידך אין חולק באשר לתפקידה המרכזי של התקשורת, לא רק ככלי להעברת מידע אלא ככלי לעיצובה של פניה של החברה והשיח הציבורי. לא פעם יכולה התקשורת להביא לידי התעוררות של דעת הקהל בסוגיות נבחרות, אשר יש להן משקל בעיצוב סדר היום הציבורי. דעת הקהל עשוייה להשפיע על מהלכו של דיון משפטי ואף לחרוץ לעיתים את גורלו - אם כי, הדבר תלוי במידה רבה בחוסנו של השופט היושב בבית המשפט. ביטול סעיף 71 עשוי לבטל כלי חיוני המצוי בידי בית המשפט כיום, אשר מאפשר לו להתמודד - אם כי במידה מוגבלת בשל המדיניות הזהירה של שלטונות האכיפה, עם התופעה של שפיטת אדם מעל דפי העיתונות וכתבות בטלוויזיה.
לצורך בירור השאלה, האם הדין הקיים מאפשר להתמודד עם פרסום סוביודיצה. יש לבחון את כללי האתיקה העיתונאית וכללי האתיקה של רשתות התקשורת. על הוועדה לתת את הדעת על האפשרות להסתפק בכללים אלו, במידה וקיימים ובמידה ויש בהם להבטיח באופו סביר את תכלית סעיף 71.
|
|
- משה בן זאב, "בתי המשפט והתקשורת" ספר לנדאו (כרך שני, תשנ"ה) 595
- א' הרנון, ביזיון בית המשפט על-ידי אי ציות (תשכ"ה)
- דין וחשבון הועדה הציבורית לחוקי העיתונות (1997)
- מ' קרמניצר, "חופש העיתונות והעבירה של סוב-יודיצה", זכויות האזרח (7),1
- זאב סגל, "איסור פרסום "מטעמי סוביודיצה": הצעה להיתר ולהסדר אלטרנטיבי", מחקרי משפט (ד) 105
- חיים כהן, "כיצד תנהג הכנסת לגבי עניין התלוי ועומד להכרעה בבית המשפט (סוביודיצה)", מתוך ספר ברקת (דברי עיון ודיון בבעיות פרלמנטריזם, תחיקה ומשפט, הוצאת האגודה לבעיות פרלמנטריזם, תשל"ג), 234
|
|
1. משה בן-זאב, "בתי המשפט והתקשורת", ספר לנדאו (כרך שני, תשנ"ה), 595-615. בעמ' 596.
2. הצעת החוק של ח"כ אופיר פינס, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - ביטול הגבלת הפרסום [סוביודיצה]), התשנ"ט-1999 (פ/516), הונחה על שולחן הכנסת ביום י"ד באב התשנ"ט, 27.7.1999 . הצעת החוק של ח"כ זהבה גלאון, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - ביטול איסור פרסום עניינים התלויים ועומדים בבית המשפט), התש"ס - 2000 (פ/1741), הונחה על שולחן הכנסת ביום י' באייר התש"ס, 15.5.2000, והועברה לדיון מוקדם בועדת חוקה, חוק ומשפט ביום 5.6.2000. (פרוטוקול ישיבה 128 של הכנסת החמש עשרה, יום ד', ב' בתמוז התש"ס, 5 ביולי 2000).הצעת חוק זהה לה"ח פ/516 הונחה על שולחן הכנסת הארבע עשרה, ה"ח פ/1767. בנוסף, נעשה ניסיון בכנסת השלוש עשרה לצמצם את הגבלת הפרסום הקבוע בסעיף 71(א) לחוק בתי המשפט לעניין פלילי בלבד וביטול את תחולת אסור פרסום סוביודיצה לגבי משפטים אזרחיים ונושאים מנהליים, לרבות נושאים הנדונים בפני בג"צ. (הצעת חוק של ח"כ אברהם פורז, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - צמצום הגבלת הפרסום [סוביודיצה]), התשנ"ד-1994. הונחה על שולחן הכנסת היום כ"ו בשבט התשנ"ד, 7 בפברואר 1994).
3. ראה ע"פ 126/62 דיסנצ'ק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 176
4. הכלל הוסדר בהוראת סעיף 4 לפקודת ביזיון בית המשפט משנת 1929, ובהוראת סעיף 126 לפקודת החוק הפלילי משנת 1936.
5. באשר להיסטוריה החקיקתית ראה א' הרנון, ביזיון בית המשפט על-ידי אי ציות (תשכ"ה), 38-39.
6. משה בן-זאב, "בתי המשפט והתקשורת", ספר לנדאו (כרך שני, תשנ"ה), 595-615. בעמ' 596.
7. ע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281; בבג"צ 243/62 אולפני הסרטה בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2407.
8. ראה דין וחשבון הועדה הציבורית לחוקי העיתונות (1997) (ועדת צדוק), סעיף ב' 8.
9. ד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ ואח' נ' "הארץ", פ"ד לב(3) 337.
10. ראה ז' סגל, ה"ש 8 לעיל, בעמ' 113-115,
11. דברי הכנסת 22 (תשי"ז) 2502
12. ראה סגל, בה"ש 8 לעיל, בעמ' 115-116, וכן דברי הכנסת 22 (התשי"ז) 2502
13. דברי הכנסת, שם, בעמ' 2503
14. ניתן להמחיש חוסר בהירות, מלבד פרשת אזולאי שהובאה לעיל, במספר מקרים מן הפסיקה: בג"צ 14/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' רותם ו"דבר" בע"מ, פ"ד ה' 1017: הוחלט להעמיד לדין את העורך, הבעלים והמוציא לאור מבלי להביא לדין את כותב המאמר. ע"פ 126/62 דיסנצ'יק בה"ש 2 לעיל, הועמדו לדין העיתונאי, הכותב ועורך העיתון; בית המשפט העליון קבע ע"פ 696/81 אורלי אזולאי נ' מ"י, פ"ד לז(2)565 כי משפורסמה הכתבה יהיה הכתב אשר חיבר את המאמר אחראי למעשה של פרסום אסור.
15. ראה סעיף 2(3) ל- Contempt of Court Act, 1981
16. ראה סגל, ה"ש 8 לעיל, עמ' 132.
17. ראה מ' קרמניצר, "חופש העיתונות והעבירה של סוב-יודיצה", זכויות האזרח (7),1
18. זאב סגל, ה"ש 8 לעיל, עמ' 128
19. חיים כהן, "כיצד תנהג הכנסת לגבי עניין התלוי ועומד להכרעה בבית המשפט (סוביודיצה)", מתוך ספר ברקת (דברי עיון ודיון בבעיות פרלמנטריזם, תחיקה ומשפט, הוצאת האגודה לבעיות פרלמנטריזם, תשל"ג), 234.
20. בע"פ 325/76 סיבוני נ' מ"י, פ"ד לא(2) 828, 829.
21. ראה בג"צ 223/88 עו"ד יורם שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, דברי השופט ת' אור.
|
|
