בימי מלוך המלכים, כאשר עם ישראל חי במדינה ריבונית שהשתרעה על כל מרחבי מכורתו ונחלת אבותיו - הילכו בינינו, כאחד האדם, נביאים דוגמת ישעיה, ירמיהו, יחזקאל ודומיהם. נביאים אלה היו אנשי חזון ומוסר נעלה שעמדו בקשר כמעט ישיר עם אלוהים שבשמים. הם ידעו, ממש פי הגבורה, מה רוצה האל, מה כוונותיו, ואיזה מין עם הוא רוצה שיעבוד אותו. ידעו - וסיפרו לנו, כדי שנדע גם אנחנו, צאן מרעיתם, מה הדרך הנכונה לחיות על-פיה.
ימי גדולת הרוח הרחוקים ההם חלפו ואינם. הקשר הישיר בין בורא עולם לברואיו נותק ואיננו עוד, וגם הנביאים נקראו לישיבה של מעלה ופסו מן הארץ. היום חיים וקיימים כאן, בארץ הקודש שלנו, רק תחליפי נביאים, בעיקר בעיני עצמם, המבקשים לעצמם מעמד נשגב מעם, מעל לחוק, מעל למדינה. תחליפים אלה הם הרבנים הנוטלים לעצמם סמכות כמעט אלוהית ומרשים לעצמם להודיע לנו, פשוטי העם, מה רצון האלוהים. המחליטים בשבילנו מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, לפקודתו של מי מותר לציית ואת הוראתו של מי יש להמרות. משל כאילו השמיעו דברי אלוהים חיים.
חז"ל נהגו לומר על התורה "הפוך בה והפוך בה שהכל בה". כל מי שמכיר את ספר הספרים יודע שאמת דיברו חז"לינו. למרבה השמחה ואולי הפליאה, גם רבנים הם רק בני אדם ודעותיהם רבות ושונות זו מזו. הכל לפי השומע, המבין והדובר. כל אחד יודע שאין דעתו של הרב עובדיה יוסף על אודות קדושת החיים מול קדושת הארץ כדעתו של הרב אברהם שפירא ראש ישיבת "מרכז הרב" המציב את קדושת נחלת האבות לפני קדושת חיי אדם, ולעתים דעותיהם על אודות השאלה "למה התכוונה ההלכה" הפוכות זו מזו.
ואם גדולים וחכמים כמותם, שהפכו בתורה והפכו בה והם שוחים ברזיה כדג במים, חלוקים בדעותיהם - מי מאיתנו יוכל לקבוע פסיקתו של מי פסיקה היא, ומי לידינו יתקע שאין זה טועה ומפרש את ההלכה שלא כהלכה ואילו זה קלע במדויק למה שהתכוון ריבונו של עולם.
אם כך דינם של גאונים הופכי ההרים, הטוחנים אותם זה בזה, מה לנו כי נסמוך על רבני יש"ע שפסקו מה שפסקו על אודות מצוותו של הקב"ה באשר לקדושת נחלת אבותינו, ומי יקבע בעבורנו איזה רב צודק יותר, בקולו של איזה רב לשמוע, אחר פסיקתו של איזה רב יש ללכת, ולקולה של איזו פרשנות הלכתית יש להטות את הכף ולציית לה. רק אליהו התשבי יוכל לתרץ את הקושיות האלה.
עם כל הכבוד לפרשנות שפוסקים לנו הרבנים הנכבדים, משל כאילו הייתה פסיקתם אחת ויחידה ואין בילתה, נראה כי חל שיבוש מסויים בהבנתם את המציאות שבמסגרתה מתקיימת ופועלת המדינה היהודית-דמוקרטית שבה אנו חיים, מדינה הקרויה ישראל. אמנם ברור לכל, כי בכל הקשור לציות לחוקי המדינה רבני יש"ע האלה, שומרים על הוראות החוק, מצווה קלה כחמורה, שהרי אנשים טובים הם והולכים בתלם חוקי ישראל.
אך יחד עם זאת ברור גם, כי על-פי תפיסת עולמם הרוחנית של הרבנים הכבודים האלה, שפסקו לנו את פסוקם וציוונו את מצוותם, מעמדו של הצו האלוהי עדיף על צו חוקי המדינה. יחד עם זאת ברור וידוע לרבנים האלה, כי מקור פרנסתם בהחלטת המדינה שיש לספק שירותי דת למי שזקוק להם, ולא באיזה צו אלוהי שלפיו יש למנות לאל הטוב שבשמים נציגים עלי אדמות, שיהיו עושי דברו וממלאי מצוותו. לא האל הרחום, בטוב ליבו כי רב, הוא המשלם את משכורתם של הרבנים. משכורתם מגיעה ישירות מקופת המדינה, מכיסי ומכיסך, מפרי עמלנו היומיומי.
אילו רצינו להיות מדינת הלכה, מדינה שאורח חייה וחוקיה מבוססים על דין תורה, מדינת הנביאים בעלי הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם בורא עולם, היודעים לקרוא ולהבין את צפונות ליבו, יתכן והיה מקום להתחשב בדעתם של הרבנים, אם אכן הייתה נמצאת דרך המלך, נתיב האמצע, בין הדעות השונות והמנוגדות. אבל כיוון שמייסדי המדינה החליטו כי ישראל תהיה מדינה חילונית-דמוקרטית, בעלת מסורת יהודית, מה לנו כי נרצה לסמוך על הציווי הרבני, יהיה מה שיהיה?
איש באמונתו יחיה - נאמר במקורותינו. מן הבחינה הזו טוב וראוי שיחיו רבני יש"ע על-פי אמונתם. אבל אוי לנו, לכולנו, אם נקבל, כצבא של שוטים הנוהים בעיוורון אחר מה שפסק לנו רב כזה או אחר, על-פי אמונתו והבנתו האנושית המוגבלת. ימי חזון הנביאים פסו מן הארץ. עתה חיים תחת אור השמש הלוהט של ישראל רק רבנים כבני אדם. וכמו כל בני האדם גם הרבנים האלה, המפרשים מה מותר ומה אסור על-פי הרהורי ליבם, שוגים לעתים. כמאמר הגויים: erarum humanum est - לשגות זה אנושי.