"לוועדת חוץ וביטחון בכנסת לא היו מומחים ולא אנשי מקצוע, שיכלו לבחון את המידע, שהעבירה לה מערכת הביטחון" - העיד ח"כ
חיים צדוק, שהיה יו"ר הוועדה בעת מלחמת יום הכיפורים, בוועדת אגרנט. ולמעשה, לא היה כל פיקוח פרלמנטרי על עבודת מערכת הביטחון כיוון שחברי הוועדה לא יכלו לבדוק את דוחותיה וגם לא את תקציביה.
עדותו נחשפה לציבור על-ידי ארכיון צה"ל כעת לאחר כ-39 שנה.
חיים צדוק (שלאחר מכן חזר לממשלה כשר המשפטים בממשלת רבין) העיד בתחילת ינואר 1974, חודשיים לאחר מכן העיד בוועדת אגרנט ח"כ לשעבר דוד הכהן, שהיה קודמו בראשות הוועדה, והצטרף לדברי ביקורתו.
ח"כ צדוק אמר בעדותו שגם הממשלה לא פיקחה כיאות על מערכת הביטחון.
לדברי ח"כ צדוק, בשבוע שלפני המלחמה עסקה הוועדה בסוגיית פינוי הבדואים מפתחת רפיח, בחטיפת רכבת של עולים מברית-המועצות באוסטריה ובפגישה הקשה בין ראש הממשלה
גולדה מאיר לבין ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, אך לא בריכוזים של הצבאות הערביים סביב גבולות ישראל, שאף דווחו בעיתונות הישראלית, וזכו להתייחסות של רב-אלוף דוד (דדו ) אלעזר, הרמטכ"ל.
לקוות לטוב ולהתכונן לרע
ח"כ צדוק סיפר לוועדה, כי אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, הופיע בפני הוועדה בארבעה-עשר בספטמבר, ולא דיבר על התקרית, שבה הופלו שלושה-עשר מטוסים סוריים, אלא מסר לחברי הוועדה הערכות מודיעין, ש"לא היה [בהן] דבר שמצביע על איזו סכנה אימננטית של מלחמה", על התקרית דיווח לוועדה הרמטכ"ל.
בדיון אחר דברי ראש אמ"ן בחודש מאי - כחצי שנה לפני המלחמה, בעת כוננות "כחול-לבן" - בפני ועדת חוץ וביטחון, העיד ח"כ צדוק, רוב חברי הוועדה חלקו על הערכות אלוף זעירא בדבר סבירות נמוכה למלחמה. כמותם סברו הרמטכ"ל ושר הביטחון בהופעותיהם בפני הוועדה. הח"כים סברו ש"גם סבירות נמוכה מחייבת כוננות מתמדת", אמר ח"כ צדוק, והציג את דעתו, באומרו, שיש לקוות לטוב ולהתכונן לרע.
היו"ר דאז סיפר, כי בשעה תשע, או עשר בבוקר ביום הכיפורים עצמו הודיע לו השר ישראל גלילי, כי שעמודת לפרוץ "פעולה משולבת מצרית-סורית עם רדת החשיכה. בשעה 12 כונסה הממשלה, וראש הממשלה רצתה להיפגש עם הח"כים מנחם בגין (אז יו"ר הליכוד שבאופוזיציה) וצדוק, כדי לעדכנם לפני כינוס ועדת חוץ וביטחון באותו היום. "אני לא חושב שהממשלה הופתעה", אמר ח"כ צדוק.
בתשובותיו לשאלות של ד"ר
יצחק נבנצאל (
מבקר המדינה דאז) ושל השופט שמעון אגרנט (יו"ר הוועדה), הסכים ח"כ צדוק, כי לוועדת חוץ וביטחון לא היו שום "שיניים" לאכוף את עמדותיה על הממשלה - פרט להצעת אי-אמון בממשלה.
"כולם היו בעד צה"ל ...לא היו לחילוקי-דעות [בוועדה]" - אמר ח"כ לשעבר דוד הכהן - "בענייני מדיניות חוץ היו יותר ...ויכוחים בוועדה". שני היו"רים הסכימו, כי לוועדת חוץ וביטחון אין סמכויות להתערב במינויים ובסוגיות אחרות של ביצוע המדיניות - כמו שיש לוועדות הקונגרס האמריקני.
"לא ישלימו עם זה"
"התמונה בהנהלת משרד החוץ הייתה שהקיפאון בסכסוך הישראלי-ערבי לא יכול לשמש תחליף ליוזמה מדינית לקראת השגת שלום" - העיד אברהם קדרון, מנכ"ל משרד החוץ, בפני ועדת אגרנט. לדבריו, בשנתיים שלפני המלחמה העריכו במשרד, כי המצב לא יוכל להימשך עד אין-סוף מבלי שתבוא יוזמה.
עמדה דומה - סיפר השופט
משה לנדוי - הציג
צבי זמיר, ראש "המוסד". בסקירתו בוועדת חוץ וביטחון בחודש מאי 1973 תמה זמיר, "עד כמה יכול המצרי לשבת ולא לעשות שום דבר אחרי שנחסמו בפניו האופציות המדיניות"?
בתשובה לשאלה של השופט משה לנדוי, אמר קדרון, כי העריכו במשרד החוץ, כי הערבים לא ישלימו עם זה והעולם לא ישלים עם זה. הדברים הוחרפו עם הטלת הוויטו האמריקני על הצעת הערבים.
מנכ"ל משרד החוץ הסביר, כי מתחילת 1973 הגיעו ידיעות על אפשרות של פתיחה מצרית באש. "הגענו למסקנה, שהסבירות שתיפתח אש היא נמוכה אם כי עלינו להיות ערים לאפשרות כזו" - קבע המנכ"ל.
התסריט הצפוי היה, שהמצרים יפעילו את כל האמצעים על-מנת לבודד את ישראל, ולדחוף את ארצות-הברית לפעול.. במשרד החוץ העריכו, כי האמריקנים ייכנסו לעניין המזרח תיכוני רק אחרי הבחירות בישראל
שהיו צפויות בסוף אוקטובר 1973).
במשרד החוץ, הבהיר המנכ"ל, "הייתה הערכה, שכולנו היינו שבויים להערכה זו, שבפתיחת אש יסכן סאדאת את עצמו ואת מצרים בצורה חריפה ביותר". הוא סיפר, כי כשבוע לפני המלחמה היו ידיעות בעולם על ריכוזים גדולים של כוחות סוריים ומצריים, והשגרירות בוואשינגטון ביקשה הערכת-מצב - כשיקוף של דאגה אמריקנית. "הועבר מברק מאמ"ן לשגרירות על מערך [סורי] הגנה מלא ... שהוא [הצבא הסורי] תפס אחרי עשרים בספטמבר ... לפי הדוקטרינה הרוסית אפשר לעבור ממנו למתקפה. מערך דומה תפסו הסורים בספטמבר 1972.
"
תוכנית המתקפה [הסורית] נראית לנו כתוכנית אבסורדית, הממחישה העובדה שהסורים פועלים במושגים של התקפה.
"במצרים" - סיים המברק - "מתנהל תרגיל גדול ... יכול כמובן גם לשמש מסווה להכנת התקפה".
מנכ"ל משרד החוץ ציין, כי במשרדו העריכו, כי פתיחה באש אינה האופציה הראשונה של המצרים, וישראל צריכה להיות ערנית לאפשרות כזו. לדבריו, רק בארבעה באוקטובר דנו במשרד בסבירות המלחמה.
תמונה עגומה של מחלקת החקר
אברהם קדרון תיאר את המצב הקשה של מחלקת החקר במשרד, שסובלת ממחסור בכוח-אדם ומרמה נמוכה של אנשיה. הדברים גם עולים מעדותו של שמואל דיבון, יועץ מדיני לשר החוץ, שעמד בראש המערך המזרח תיכוני של המשרד, ושל אלגום, שהיה ראש מחלקת החקר.
בין השאר, הממה ליקויים הועלו בפני הוועדה היה שהממונה על ענייני סוריה ולבנון במחלקה אינו יודע ערבית וחסר השכלה מתאימה.
לדברי דיבון, בחודשים אוגוסט-אוקטובר 1973 לא סברו במשרד החוץ, שעומדת לפרוץ מלחמה. הלוך-הרוחות במשרד היה שמלחמה והפתעה מצרית אפשריות. למרות זאת, "אצלנו במשרד [החוץ] לא הייתה ... שום הכרה שיש חשש רציני לפרוץ מלחמה. בחינת הלכי-הרוח דובר שכושר ההרתץעה של צה"ל הוא כזה שהסבירות נמוכה" משמעות הדבר הייתה "המצרים לא יעזו לפתוח במלחמה כי אין להם סיוכיוי; ואם יפתחו תהיה זו הרפתקה והתוצאה תהיה הרת-אסון וגורל".
לדברי ראש המערך המדזרח תיכוני, הנחת יסוד זו מנעה כל דיון בסוגיה זו.
לדבריו, דיווחים אמריקניים לא הצביעו על נטייה רוסית לעודד את מצרים למלחמה, אלא להפך. מצד שני קבל דיבון, כי לא היה למשרד החוץ כל מקור עצמאי למידע, פרט לדיווחי שגרירויותיו ונציגויותיו, והוא היה תלוי לחלוטין - גם להערכותיו - במידע, שהעבירו לו "המוסד" ואמ"ן, שלא תמיד שיתפו את אנשי משרד החוץ בתדריכיהם. בנוסף, לא הייתה למשרד מחלקה, שעסקה בחקר ברית-המועצות.
בוועדת אגרנט היה חבר רב-אלוף (מיל.) יגאל ידין, שחקר (עם זאב שרף) בשנות השישים המוקדמות את מערכת המודיעין הישראלי, והופתע לדעת, שגם במשרד החוץ וגם בוועדת חוץ וביטחון ידעו בקושי על קיום המלצות הוועדה, אך לא ידעו מה המליצה. הדבר נראה חמור בעיניו כיוון שוועדת ידין-שרף המליצה על מינוי יועץ למודיעין ליד ראש הממשלה, ומשרה זו לא אוישה מאז התפטר איסר הראל מתפקידו (בתחילת שנות השישים).. כמו בן, המליצה ועדת ידין-שרף על גיוון מקורות המודיעין של הממשלה ובמסגרת זו על חיזוק מחלקת החקר של משרד החוץ; ושני הדברים לא בוצעו., ולא נעשה מעקב אחר יישומם.