הטענות שיש לרבים כנגד תוכנית הטלוויזיה של הבי.בי.סי. הן צודקות בעיקרן - אבל את עיקר חיצי הזעם יש להפנות כלפי מחנה הביילינים והיוסי שרידים בישראל. הוא זה שכינס "400,000 מפגינים" בכיכר מלכי ישראל בעיצומה של המלחמה על שלום הגליל, והוא זה שקרא לאריאל שרון "רוצח" גם במהלכה של מערכת הבחירות האחרונה - מערכה שבה הוכה מחנה השמאל בישראל שוק על ירך וקלונו נחשף במלוא כיעורו.
אולם את עיקר הביקורת צריך להפנות - ולעולם אין זה מאוחר מדי - כלפי דרכי התנהלותה של ועדת החקירה הממלכתית, זו שהתמנתה בזמנו בלחצם של "מפגיני כיכר מלכי ישראל" המחוצפים, אלה שהטילו שיקוצים בחיילי צה"ל ובמפקדיו בעיצומה של מלחמה, כדי לרצות את אוכלי הנבלות בקרב "מחנה השלום"; ביטוי שאול מעולם הטוטאליטריזם והרודנות הסטאלינסטית. ממצאיה של ועדת החקירה הממלכתית, ככל שיש להם ערך משפטי-היסטורי, או ערך כלשהו, הרי שהן שימשו עתה את תחקירני הבי.בי.סי. - והם אלה ששימשו, בפועל, את חומר הבעירה למעשה הנבלה שנעשה בתוככי רשת הטלוויזיה הכי אנטישמית בעולם.
בספר שפורסם לאחרונה בידי עורך הדין יוסי דר, איש שב"כ לשעבר, הנקרא "צדק של פלנגות", מופנית אצבע מאשימה כלפי האיש הדומיננטי בוועדה, הלוא הוא נשיא בית המשפט העליון דהיום. הוועדה הורכבה, בזמנו, משלושה אנשים: יו"ר הוועדה היה נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק כהן, שהיה קרוב לשנתו השבעים ועמד לפני פרישה; אלוף (במיל.) יונה אפרת שלא היה לו, למעשה, כל תפקיד של ממש, לאור הסוגיות שנבחנו בוועדת החקירה הממלכתית, שכן אלה היו, ביסודן, משפטיות ולא צבאיות. והשופט אהרן ברק, מי ששימש יועץ משפטי לממשלה עד לשנת 1978, והיה, למעשה, יד ימינו של מנחם בגין, ראש הממשלה, במשך תקופה ארוכה מאוד.
על מקומו של אהרן ברק בוועדת החקירה אומר עו"ד יוסי דר את הדברים שיצוטטו להלן, וכמו שכבר נאמר בידי קדמונינו כל המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם:
"השופט אהרן ברק... עשה עבודתו בוועדה תוך ניגוד אינטרסים ומשוא פנים חמור ביותר. כתוצאה ממשוא הפנים של השופט ברק שובשה עבודת הוועדה לחלוטין ונגרם עיוות דין ועוול קשה לאנשים שנפגעו על-ידה. התוצאה בעקבות ניגוד האינטרסים ומשוא הפנים של השופט ברק - וכמובן בעקבות השיבוש, עיוות הדין והעוול - הינה שדו"ח הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה פסולים מכל וכל ..."
חלק נכבד מן הטרוניות כלפי השופט אהרן ברק מתייחס לחלקו ב"זיכויו" של מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, ולימים שופט בבית המשפט העליון, יצחק זמיר. הלה, כך מסתבר, היה נוכח בישיבת הממשלה ביום 16.9.82, ישיבה שבה הוזהרו הנוכחים, בידי הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, ובידי השר הצעיר דוד לוי, בפני האפשרות שהפלנגות הנוצריות ינקמו את רצח בשיר ג'ומייל, מי שנבחר לתפקיד נשיא לבנון, וטרם הספיק להיכנס לתפקידו. הרצח בוצע ביום 14.9.82, וצה"ל נכנס למערב בירות למחרת היום. יום לאחר מכן נכנסו הפלגנות הנוצריות למחנות הפליטים במערב ביירות.
כל הנוכחים באותה ישיבת ממשלה, ששימשה את ועדת החקירה הממלכתית בסיס כדי להטיל אחריות עקיפה, מיניסטריאלית, על כמה אנשים, ובכללם על אריאל שרון, שמעו את דברי האזהרה. אולם היה שם אדם אחד, שתפקידו היה להקים קול זעקה ולומר שיש לעצור מייד, משפטית ומוסרית, את מהלך הכניסה של הפלנגות למחנות הפליטים מחשש שייעשו בהם מעשים לא-ראויים - ובגלל שדגל שחור מתנוסס מעל ההיתר שניתן לכניסתם. היה זה, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.
תום שגב, מעיתון הארץ, שגם אליו הגיע ספרו של עורך הדין יוסי דר, "צדק של פלנגות", ביקש לבדוק את הדברים. ואכן נמסר לו שיצחק זמיר באמת נכח באותה ישיבה של הממשלה. מדוע, אם כך, לא זומן לוועדת החקירה הממלכתית, ואיך קרה שלא נשלח אליו "מכתב אזהרה", כמקובל במקרים אלה?
עוה"ד יוסי דר מפנה, כמובן, אצבע מאשימה כלפי אהרן ברק, ידידו הקרוב של יצחק זמיר, וטוען, בין השאר, שזאת היא אחת הסיבות לכך שהוא הגיע למסקנה שמהלכיה של הוועדה היו משובשים - ושבגלל זאת נגרם עיוות דין חמור ועוול קשה לאנשים שנפגעו על-ידה.
הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שברחבי העולם, לשמחת ליבם של היוסי שרידים והביילינים, פשטה מאז הדעה שאריאל שרון "אשם" ברצח שביצעו נוצרים במוסלמים אלפי קילומטרים מירושלים.
אבל לבריטים, שהאנטישמיות היתה תמיד לחם חוקם, עוד בתקופת המנדט, שעה שהם שיתפו פעולה עם ראשי הכנופיות הערביות, ומנעו את כניסתם של יהודים לארץ ישראל, ערב תחילתה של מלחמת העולם השניה, אפשר לומר זאת: אחריות עקיפה ניתן להטיל גם על ראשי הממשל הבריטי, בגין השמדתם של מיליוני יהודים. הרי הם היו אלה שמנעו בעד יהודי אירופה מלברוח מן התופת הנאצית, והם היו אלה שנמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל שהוליכו את רכבות המוות ובהן יהודים שהובלו לטבח בכבשנים.
צביעות יש בכל מקום, אולם כאשר הצביעות חוברת לרשעות, ובמקרה של הבריטים, גם לאנטישמיות, מה נותר ליוסי שרידים ולביילינים לעשות, אם לא לשמוח ולעלוץ, ולכשכש בזנבם?