מנצ'סטר יונייטד – ליברפול
הטבלה כן משקרת: 21 נקודות מפרידות בין השדים האדומים לאדומים, ובכל זאת זה לא יצנן אפילו גרם אחד של מתח, התלהבות ופאנטיות מהמפגש בין הנציגות הבכירות של לנקשייר ומרסיסייד באולד טראפורד. היסטורית ואמוציונאלית, מדובר ביריבות ובמערכה הלוהטות ביותר באנגליה, ואפילו סר אלכס פרגוסון כבר עושה מעשה קלאסיקו, ומכנה את העימות עם הסקאוזרס "דרבי". אולי גם כדי להשכיח קצת מתודעתו את זהותה של אלופת אנגליה הנוכחית.
אבל עוד לפני שניגשים לבחון את המטענים שנושאות מנצ'סטר יונייטד וליברפול בבגאז' בדרך לדו קרב, מחובתנו לעצור לרגע בצד הדרך ולעכב לבדיקה את מכונית השופטים. הסיבה: בכסא הנהג יושב לו הווארד ווב. הוא אולי השופט האנגלי הבכיר ביותר, זה שניהל באותה שנה גמר מונדיאל ואלופות, אבל הוא גם האיש שכל מי שאיננו שד אדום, רואה אותו בעיני רוחו מנהל משחקים כאשר לגופו חולצה של מנצ'סטר יונייטד. אגב, זה בדיוק צילום הפוטושופ שהעלה כדורגלן ליברפול לטוויטר לפני שתי עונות, כאשר ווב העניק ליונייטד פנדל נגד ליברפול בדקה ה-2 – רייאן גיגס קבע בעזרתו את תוצאת המשחק 0:1 - ואחר כך גם הרחיק את סטיבן ג'רארד.
מצד שני, ווב גם העניק לג'רארד פנדל באולד טראפורד שנה קודם לכן, אבל לך תשכנע את האנפילדאים באובייקטיביותו, כאשר גם אז נשארו שלוש הנקודות במלואן אצל דימיטר ברבטוב (שלושער) ובעלי הבית. כלומר, שיבוצו של הווארד ווב הוא בהחלט עניין מרכזי כאן, אבל אולי טוב שכך. אולי כל קריאות הזאב זאב המוקדמות, דווקא יחייבו אותו ליתר ריכוז, מחשבה ושיקול. מכיוון שלטעמי ווב איננו בעל דעות קדומות, אלא סתם שופט מתנשא וקל דעת, הבאזז המוקדם יכול דווקא להועיל לו ולנו.
בהנחה שווב יעביר את הסחורה, נישאר עם סוגיית הסיכוי של ליברפול לעצור את התנופה המטורפת של יונייטד, שללא וויין רוני (ייעדר גם הפעם) לקחה את כל קופת סנטה קלאוס מוויגאן, ווסט ברומיץ' וניוקאסל, ושדדה מווסטהאם העפלה לסיבוב הרביעי של הגביע עם שער שיוויון (2:2) משומקום בדקה ה-90 באפטון פארק.
רובין ואן פרסי היה האיש שהעביר את ההכרעה למנצ'סטר, ולמרות שלהצביע עליו כמי שאחראי לשינוי הגדול אצל סגנית האלופה העונה זה מקורי ודורש הסבר כמו לומר שליגת העל הישראלית איננה השישית באירופה, הרי שזה אינו גורע מן האימפקט של האמת. הנחיתה של רובין באולד טראפורד איפשרה למנצ'סטר יונייטד מודל 2013 לחבר יופי ואופי. הנוכחות שלו, ההנהגה, הווינריות והתוצרת היו לטעמי האלמנטים המרכזיים שנסכו בחבורה הקשוחה והמיומנת של פרגי את התחושה ששום דבר לא אבוד, גם לא ברגעי משבר. גם שחקנים מנוסים ומעולים זקוקים לקורטוב האמונה הזה, על אחת כמה וכמה כדורגלנים שמחפשים השראה בשעת מצוקה. למשל צ'יצ'אריטו.
המכסיקני היה חלש להחריד בתשעים הדקות בהן ישבתי לפני שבועיים ביציע אולד טראפורד ושפשפתי עיניי בתדהמה כאשר ניוקאסל הובילה שלוש פעמים. בדקה האחרונה הוא היה ברחבה כדי לדחוק את האסיסט של מייקל קאריק פנימה. 3:4. יש משהו בכישרון הידוע ומוכר של מנצ'סטר יונייטד העונה, שאליו נדבקה מנטליות ה-INVINCIBILITY (בתרגום חופשי: אי כניעה).
מר כישרון, אמונה וניצחון של ליברפול הוא לואיס סוארס. אבל סביבו אין עדיין לאורחים מאנפילד כמויות מספקות של טאלנט ועור פיל, ולכן ליברפול של העונה עוד לא החליטה אם היא אלכסנדר מוקדון או אלכסנדר מוקיון. יום עסל היא מביסה את פולהאם 0:4, יום בסל היא מפסידה בבית לאסון (שגיאה מכוונת) וילה 3:1. רגע אחד היא דורסת את סנדרלנד 0:3, רגע שני היא גוברת על מנספילד מהליגה החמישית רק בעזרת ידו של הליצן (ג'רי) לואיס. לפחות היא מגיעה למשחק אחרי שני נצחונות רצופים, אירוע נדיר למדי בצד האדום של המרסי העונה.
מנג'ר ליברפול, ברנדן רוג'רס, טוען שחלק הארי של עבודתו במועדון היא לשפר כשרונות קיימים, ושיש לו כבר ראיות: ג'ורדן הנדרסון, חוסה אנריקה וסטיוארט דאונינג. יכול להיות שהוא ממהר כאן ליטול אשראי, כי חבר המושבעים עוד לא פסק אם ההתקדמות לכאורה של השלושה היא יציבה או זמנית. אבל רוג'רס בהחלט הוכיח אומץ ומעוף בקרדיט שמקבלים אצלו פרחי כדורגל כראחים סטרלינג, ג'ונג'ו שלבי, סוסו ואנדרה וויסדום, והתוספת של דניאל סטארידג' לחוד הליברפולי עשויה להתברר כהברקה לה ייחלו באנפילד. אם סוארס יהיה לסטארידג' מה שוואן פרסי להרננדז ושות', עשוי החלוץ האנגלי לממש פוטנציאל אמיתי, שנדחק אל השוליים במנצ'סטר סיטי ובצ'לסי.
ארסנל – מנצ'סטר סיטי
גם המפגש בין התותחנים לסיטיזנס באמירויות מעוטר בעלילת משנה, אבל היא לא שייכת לשיפוט כי אם לקהל. מתוך 3000 הכרטיסים שהוקצבו לאוהדי האלופה האורחת למשחק בלונדון, הוחזרו 912, כמעט שליש. האם רבים מאוהדי סיטי איבדו אמון בקבוצתם? מה פתאום. הכרטיסים נדחו במחאה על מחירם: 62 ליש"ט לכרטיס. יחד עם הנסיעה וההוצאות הנלוות, יצטרך אוהד חוץ להשקיע בתשעים הדקות הללו בסביבות 120 פאונד – 720 שקלים לאדם.
ארסנל אולי לא זכתה בתואר מאז 2005, אבל זה לא מפריע לה להיות הקבוצה היקרה ביותר באנגליה. מחירי הכרטיסים והמנויים לאמירויות הם הגבוהים בממלכה. עד כדי 125 ליש"ט לכרטיס יחיד, ומנוי עונתי היקר מיריבותיה בליגה ב-700-1200 פאונד. שערוריה? אולי, אבל לא בתנאי השוק הנוכחיים, כאשר הצופה הוא שבוי, הביקוש גדול מההיצע, הכל סולד אאוט, והמחאה הזו של אוהדי סיטי היא לא יותר מקוריוז שלא יזיז לאף אחד בצפון לונדון אפילו את הבורג השמאלי הרופף שעל קיר המוזיאון החדש של התותחנים. הנה, 912 הכרטיסים ששבו לאמירויות נחטפו בקופות תוך שעות ספורות, סביר שעל ידי תיירים.
מה שנותר לסיטי איפוא זה למחות על המגרש. לנצח את ארסנל בליגה בביתה לראשונה מאז... 1975. בזמן האחרון הסיטיזנס בהחלט קוטעים את שושלת הכשלונות הארוכה. אליפות ראשונה זה 44 שנים, גביע אנגלי בכור ב-42 שנים. אז אולי הגיע זמן סיום הבצורת בת 37 בהייבורי ובאמירויות? זה בהחלט אפשרי. חרף היעדרותו של קון אגוארו הנפלא והמשמעותי, ולמרות שהאלופה האנגלית לא מתקרבת בינתיים לשיאי היכולת שלה מאשתקד, החבורה של רוברטו מנצ'יני עשויה לעשות את ההבדל בעיקר בסיוע ארסנל. ולאו דווקא בגלל 11 נקודות היתרון בטבלה.
הנה בפניכם דברי כפירה קשים מאוד לנימוק: לארסנל אין התקפה. כותב את זה מי שאך לפני ימים ספורים התרווח במושבו באמירויות וחזה לראשונה בקריירה הענפה יחסית שלו במגרשים, בעשרה שערים במשחק אחד. שבעה מהם נכבשו על ידי ארסנל. תיאו וולקוט הבקיע שלושה מהם, כמו כל ניוקאסל, היריבה. ובכל זאת, זו היתה הופעה פריקית. כמו אריק איינשטיין, שיחליט לפתע להגיע לבארבי. היא לא היתה קשורה ליכולות, לנתונים ולסטטיסטיקות. היא היתה תנודה. סטייה של 100% בסקרים.
כי אולי העורף של ניוקאסל בכריסמס ובסילבסטר היה מורכב מקרטון, נייר כסף ונצנצים, אבל ארסנל בשום פנים ואופן לא היתה נוצצת. אין לה חוד ראוי לאנקות גבהים. ג'רביניו לא סוחב, מרואן צ'מאח שמח לעבור בהשאלה לווסטהאם, לוקאס פודולסקי משחק מדי מאחור או באגף ותורם רק לפרקים, ואוליבייה ז'ירו עוד לא התאקלם ולא נותן אינדיקציות שבכדורגל האנגלי הוא יוכל להיות פתרון ארוך טווח. אז מה נשאר? וולקוט.
אבל תיאו וולקוט הוא יהלום בערבון מוגבל. אוברייטד. הכישרון שלו ידוע אך מוגבל. מהירות, הובלת כדור מעולה, לצד חסך במשחק ראש וניצול הזדמנויות (לא נגד המגפייז), ונטייה לדעיכה ולתקופות אפרוריות ובצורת. הניסיון של ארסנל להשאיר את תיאו באמירויות הוא מוצדק, אבל אני לא משוכנע שהוא מי שאפשר לבנות סביבו את שאר פירמידת הלחץ והמחץ. ואן פרסי, סוארס, אגוארו. האם אפשר לכתוב וולקוט באותה נשימה? מסופקני.