ראש הממשלה סופג, כידוע, לאחרונה ביקורת קשה על שפעל תוך ניגוד אינטרסים בכך שסייע לחבריו מכפר מלל.
מתברר שתופעת הסיוע לחברים - תוך ניצול המעמד והתפקיד - פושה ומשגשגת גם במערכת המשפט - בראש המערכת ממש - והמקרה להלן יעיד:
בשלהי שנת 2000 בוחרת מועצת המנהלים של "אל-על" איש ושמו דוד חרמש לתפקיד מנכ"ל החברה. התקשורת מבשרת לציבור דבר הבחירה.
בעקבות המינוי מגישה "התנועה למען איכות השלטון בישראל" עתירה לבג"צ כנגד שר התחבורה, שהמליץ על המועמד וכנגד יו"ר דירקטוריון "אל-על" יוסף צ'חנובר, שהוביל את המינוי בישיבת הדירקטוריון.
העמותה מבקשת מבג"צ לבטל את המינוי בשל פגמים קשים ובסיסיים שנפלו, לטענתה, בהליך הבחירה. לטענת העמותה, הדירקטוריון לא נקט אמצעים סבירים לאיתור המועמד הטוב ביותר, וכל חמישה עשר המועמדים שהגישו מועמדותם לתפקיד, בנוסף לחרמש, נפסלו על הסף מבלי שהוזמנו כלל לראיון ומבלי שנתבקשו לספק נתונים נוספים אודות עצמם.
העמותה מוסיפה, כי: "הזיקה הברורה בין השר הממונה לחרמש מעלה ריח רע של שיקולים זרים ובלתי ענייניים אשר הביאו לפגמים המהותיים בהליך הבחירה".
התקשורת מגלה עניין בסיפור ומביאה לידיעת הציבור דבר העתירה ונימוקיה. כך למשל, מתפרסם בעיתונות מאמר שכותרתו "קשרים חשובים מכישורים", ובו נטען בין היתר כי: "הסיבה להליך התמוה היא שמדובר במי שהומלץ על-ידי שר התחבורה אמנון שחק, והרי "אל-על" היא חברה ממשלתית שבאחריות שר התחבורה.
שחק הכיר את חרמש בעת שזה שימש קצין שלישות בחטיבה 35, כששחק היה סגן מפקד החטיבה, והנה שוב מופעלת הברית הגברית הלא קדושה למינוי בכירים במשק. שוב הוכח שהמינויים לחברות הממשלתיות אינם המתאימים ביותר.
כל מי שנשאל בקשר לחרמש... מציינים שהתפקיד של מנכ"ל אל-על גדול עליו בכמה מספרים. אין לו ידע בתעופה וניסיון בתחומי התיירות. כל תפקידיו בעבר היו בחברות ממשלתיות, ומעולם לא היה מדובר בתפקיד עסקי בשוק תחרותי...
התנהגותו של יו"ר אל-על, יוסף צ'חנובר, בפרשה מעוררת גם היא סימני שאלה. האם צ'חנובר היה ממנה את חרמש למנכ"ל אילו היה מדובר בחברת תעופה פרטית שבבעלות צ'חנובר? אני מנחש שלא. האם שחק היה עושה זאת? גם כאן אני מנחש שלא.
אך כשמדובר ברכוש ציבורי, הקשרים חשובים מהכישורים. מדרך המינוי, ניתן לנחש ששחק רצה במינוי כדי שהמנכ"ל, מקורבו, "יהיה חייב לו", וכך יוכל לשלוט בחברה באופן ישיר.
ניתן רק להמשיך ולנחש שצ'חנובר ידע שאם לא יבין את רצון שחק, אפשר להחליף גם אותו, כי מועד סיום הקדנציה של צ'חנובר הוא פברואר 2001".
יושב ראש מועצת המנהלים של אל-על, יוסף צ'חנובר, מגן על החלטת הדירקטוריון וטוען כי "אני חושב שפעלנו כראוי ובחרנו את האיש המתאים ביותר מבין כל המועמדים". ממתינים לדיון בבג"ץ.
הנשיא ברק ממנה את הרכב השופטים, ובראשו - את עצמו. יום הדיון מגיע. הצדדים תופסים את מקומותיהם באולם. עיון אחרון בניירות. מגיע הרגע. והנה - הדיון מסתיים טרם שהחל!
הנשיא ברק מודיע לתנועה לאיכות השלטון כי אין פגם בהליך המינוי של חרמש, ומציע לתנועה למשוך את עתירתה - שאם לא כן הוא יטיל עליה הוצאות כספיות.
עורך הדין של התנועה מבקש פסק זמן להתייעצות עם הממונים עליו, וכתום ההתייעצות - מושך את העתירה כהצעת הנשיא. הנשיא ברק חותם את ההליך בפסק דין בן תריסר מילים בזו הלשון: "בהמלצתנו, חזרה בה העותרת מהעתירה, ואנו מוחקים אותה בלא לעשות צו להוצאות".
זהו! נסתם הגולל. מוות ללא כאבים. צ'חנובר מרוצה. על הפרק עומדת, כידוע, גם הארכת כהונתו כיו"ר מועצת המנהלים של "אל-על". העתירה שהוגשה נגדו לא היתה חסרה לו. ברק הסיר מכשול מן הדרך.
התקשורת, שליוותה את ההליך מתחילתו, מדווחת לציבור כי התנועה לאיכות השלטון משכה את העתירה.
חייבים לשאול: הייתכן שהעתירה של התנועה לאיכות השלטון היתה כה חסרת בסיס עד שהיה צריך למשכה בלא כל דיון, ותוך "איום" בהטלת הוצאות? והייתכן שמאמר הביקורת המפורט לעיל הוא סתם גיבוב של מילים?
ברק מוכיח - שוב הפעם - שהחוק והמשפט נמצאים אצלו בתחתית הסולם.
שאם לא כן, הוא היה נרתע מלמנות את עצמו לדון בתיק שאחד מבעלי הדין בו - ולמעשה בעל הדין העיקרי - הינו יוסף צ'חנובר.
אמרנו "בעל הדין העיקרי" כיוון שהעתירה היתה בראש ובראשונה כנגד צ'חנובר כמי שישב בראש מועצת המנהלים שמינתה את המנכ"ל.
וכל זאת בתקופה רגישה לצ'חנובר עצמו - תקופה שבה, כאמור, עומדת על הפרק הארכת כהונתו הוא כיו"ר מועצת המנהלים.
השופט ברק ידע היטב, שבמנותו את עצמו לדון בעניינו של צ'חנובר הוא קולע את עצמו לניגוד אינטרסים חריף.
במה דברים אמורים:
ברק, שלמד משפטים במסגרת העתודה האקדמאית, הוצב - במסגרת שרותו הצבאי - בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל (יצוין אגב, שעיון בקורות חייהם של ברק וצ'חנובר מגלה ששניהם בני אותו מחזור (בשנים 54-58) בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית). ברק לא מצא עניין בתפקידו בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל, וביקש לעבור ללשכת היועץ המשפטי של משרד הביטחון - אך מבוקשו לא ניתן לו.
רק כשהיה כבר בשרות מילואים השיג ברק את מבוקשו. היה זה הודות לצ'חנובר שהיה אז יועצו המשפטי ומקורבו האישי של שר הביטחון משה דיין. צ'חנובר הקים באותם ימים יחידת מילואים של משפטנים שתסייע בעניינים משפטיים הנוגעים למשרד ובחר, בין היתר, את ברק לשרת באותה יחידה.
מתכונת התפקיד היתה כזו שברק וחבריו היו מתייצבים לשרות כל אימת שהמשרד נזקק לשירותיהם (יצוין, בהקשר זה, שאז גם נוצר הקשר בין ברק לבין דיין - קשר שהתהדק והלך עם השנים). צ'חנובר, שכאמור הביא את ברק ליחידת המשפטנים שהקים, מספר כי: "ברק בלט כבר אז בידע המשפטי שלו, ביכולת הניסוח ובתפיסה. בעבודה אתנו במשרד הביטחון הוא התבלט מאד".
הנה כי כן, קשריהם של ברק וצ'חנובר לא היו קשרי היכרות בעלמא.
צ'חנובר, לא רק שסייע לברק להשיג את חפצו ולעבור ליחידת המילואים במשרד הביטחון, אלא ששם גם העסיקו במתכונת שפורטה לעיל.
כל מה שפורט לעיל - די היה בו כדי לחייב את השופט ברק לפסול עצמו מלדון בעניינו של צ'חנובר. פסילתו של ברק התחייבה על-פי המבחנים שהוא עצמו קבע. ואם בכל המסופר לעיל לא די, הנה אנו למדים שבתחילת שנת 2001 - זמן לא רב לאחר הדיון בעניין "אל-על" וצ'חנובר בבג"צ - מתארח השופט ברק לערב בביתו של צ'חנובר בסביון.
הארוע שהתקיים אז בביתו של צ'חנובר מעניין כשלעצמו: ברק פגש שם את ראש הממשלה הנבחר אריאל שרון וקיים עימו שיחה ממושכת - לאחר תקופת ארוכה של נתק בעקבות דוח ועדת כהן (על פגישה כזו ניתן לומר, שחשיבותה בעצם קיומה).
מכל מקום, העובדה שהפגישה הדיסקרטית והמיוחדת הזו התקיימה בביתו הפרטי של צ'חנובר דווקא - יש גם בה כדי ללמד על עומק הקשרים שבין ברק לצ'חנובר. היעלה על הדעת ששופט - נשיא בית המשפט העליון - ידון בעניינו של בעל דין עימו הוא נמצא בקשרים הכוללים אירוח בביתו?! עוד קו אדום נחצה.
וכשאלה הם פני הדברים, ניתן להבין טוב יותר מדוע הבריח השופט ברק את התנועה לאיכות השלטון מאולמו. אין זה אלא שהשופט ברק ניצל כאן את האמון (העיוור?) שנותנת בו התנועה, ביודעו שהיא לא תהרהר אחר דבריו.
כך נוצר מצב, שהציבור מתוודע, באמצעות כלי התקשורת, לטענות קשות - ומפורטות - הנוגעות לנסיבות מינויו של מנכ"ל "אל-על", ואז מגיע השופט ברק ומועך את העתירה ישר לפח. כל שהיה צריך הוא לשכנע את העמותה למשוך את העתירה וחסל. וכך גם משך ברק את השטיח מתחת לרגלי העיתונות והשתיק באחת את הביקורת כנגד המינוי.
במילים אחרות: כיוון שהתנועה לאיכות השלטון היא זו שמשכה את העתירה - את השאלות והתמיהות יש להפנות אליה ולא אל ברק.
הטענות הקשות - כפי שבאו לידי ביטוי בעתירה ובעיתונות - נותרות, איפוא, כעננה מעל המינוי באין פסק דין שיבררן. ובאין פסק דין - אין גם ביקורת על פסק הדין. רווח נקי ממש.
הנה כי כן, השופט ברק מגלה את יחסו האמיתי לצורך לקיים דיון משפטי ענייני ולברר את האמת. והוא גם מגלה את יחסו - האמיתי - לעיתונות במדינה דמוקרטית ולזכות הציבור לדעת. ומה על שלטון החוק? הכל מוקרב על מזבח ניגוד האינטרסים. נפסדותו של ההליך בולטת לעין גם על רקע התרחשות מאוחרת יותר.
במה דברים אמורים:
כעבור זמן, לאחר שמשכה את עתירתה בעניין מינוי מנכ"ל אל-על, מגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה אחרת לבג"צ, והפעם בעניין מינוי מנכ"ל רכבת ישראל.
אלא שהפעם, השופט ברק - שמינה עצמו גם לתיק זה - דן בעתירת העמותה בכובד ראש ונותן פסק דין מנומק המתווה את השלבים השונים בהליך המינוי של מנהלים.
התנועה לאיכות השלטון מתקשה, מן הסתם, למצוא את ההבדלים ולהסביר לעצמה כיצד זה שבעניין אל-על הציע להם השופט ברק למשוך את העתירה - תוך איום בהטלת הוצאות - בעוד שבעניין רכבת ישראל זכתה התנועה לדיון ענייני ולפסק דין מנומק.
ואכן, התנועה לאיכות השלטון איננה שלמה עם משיכת עתירתה בעניין אל-על, שכן פורסם כי: "בתנועה ציינו כי הם עדיין סבורים שבהליך מינויו של חרמש נפלו פגמים מהותיים". ניגוד האינטרסים שבו היה נתון השופט ברק, בשל קשריו עם צ'חנובר - מסביר הכל.
חרמש נכנס, איפוא, לתפקידו והנה - כעבור כשנה בלבד הוא מתפטר.
ברור שתקופת כהונה כה קצרה מצביעה - היא עצמה - על דבר מה לא תקין ובוודאי שאיננה מוסיפה בריאות לחברת אל-על.
ואכן, הדיווחים בתקשורת אודות נסיבות עזיבתו של חרמש נראים כמו סוגרים מעגל עם הסיבות להתנגדות למינויו כשנה קודם לכן.
האם לשופט ברק - לאור התנהלותו בתחילת הדרך - חלק בתוצאה הזו?
כך או כך, התנהלותו של השופט ברק, כפי שתוארה לעיל, חמורה בלא קשר לתוצאה.
השופט ברק מגלה לא אחת שקיים פער בלתי נסבל בין אמות המידה שהוא נוקט כלפי עצמו לבין אלו שהוא נוקט כלפי זולתו. הפער המקומם הזה מתגלה במלוא חומרתו בסוגיית ניגוד האינטרסים.
ואם מביאים בחשבון כי בעניין צ'חנובר, הנשיא ברק - מכוח סמכותו לשבץ את השופטים - בעצם מינה את עצמו לשבת בהרכב, כי אז יש להגיע למסקנה העגומה שברק למעשה נכנס מרצונו למצב ניגוד האינטרסים הזה, במטרה להשיג את התוצאה שחפץ בה.
הנה כי כן, דבר חמור ביותר הוא ששופט יושב לדין בתיק פלוני כשהוא נתון בניגוד אינטרסים, ואינו פוסל עצמו מלדון באותו תיק.
אבל בעניין צ'חנובר חמור הדבר שבעתיים: שכן, כפי שכבר אמרנו, עניינו של צ'חנובר לא התגלגל לידיו של השופט ברק בדרך מקרה, אלא השופט ברק מינה עצמו - ביוזמתו הוא - לדון בתיק המסויים הזה.
ואם השופט ברק מינה עצמו - למרות ניגוד האינטרסים - לדון בתיק, כי אז אין מנוס מן המסקנה החמורה, שהוא עשה כן מתוך כוונה מודעת - ומראש - לשאת פנים ולעוות את הדין.
כל הכללים החשובים של השופט ברק בעניין ניגוד אינטרסים - מן הסתם טובים ויפים לשפוט על פיהם את זולתו.
כאשר הנשיא ברק מינה עצמו לדון בעניינו של צ'חנובר - הוא פעל כנראה על-פי כללים אחרים. הוא שאמרנו: הפער!
______________
הכותב הינו עורך דין ומחבר הספר "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק".
