הפאשלות בירידה להגנה של ממפיס, שפת הגוף של חלק משחקניה עוד ברבע הראשון, העצבים של מארק גאסול, העובדה שטים דאנקן רץ את המגרש יותר מאשר הגארדים של ממפיס, הכושר של פארקר, יכולת המסירה של כל שחקני סן אנטוניו. הדברים האלה עשו את ההבדל במשחק הרביעי, ולאורך מרבית הסדרה בין סן אנטוניו לממפיס. אבל גם אם היום הדברים האלה היו הרבה יותר מאשר "כמה מהלכים" – כמו שפופוביץ' ניסה לנחם את הולינס בסיום – וגם אם הסדרה הזו נגמרה בסוויפ, האמת יותר קרובה למה שפופוביץ' אמר (גם אם רק ניסה לנחם), מאשר לעליונות טוטאלית של קבוצה אחת על פני יריבתה.
שני המשחקים שהלכו להארכה באמת הוכרעו על "כמה מהלכים". במשחק הקודם ממפיס כבר הובילה ב-18. במשחק הזה, אחרי פתיחה חלשה (נוספת), ממפיס "ניצחה" את רבעים 2-4 עם 69:72. לסן אנטוניו היה רבע של 9 נקודות בסדרה הזו, ועוד אחד של 13 ועוד אחד של 15. לממפיס היו רבעים של 26, 28, 29 ו-33 (שהתחלקו אחד לכל משחק). גם אם זה היה הסוויפ הראשון בגמר איזורי מזה עשר שנים (הרצף הארוך ביותר של שנים ללא סוויפ בגמר איזורי מאז 1957-67), אין ספק שזה לא היה סוויפ רגיל. היה כאן מאבק. ואני מכיר אוהד ספרס אחד לפחות שגם ב-0:3 עוד לא הרגיש בטוח שהקבוצה הזו תחזור לגמר לראשונה מאז 2007.
אז באמת שלממפיס מגיעות המון מחמאות, ובאמת שהם צריכים להרגיש טוב עם עצמם. הם ניצחו בצדק, ובלי יתרון הביתיות, את הקבוצה העמוקה והמוכשרת של קליפרס, ניצלו עד תום את פציעתו של ווסטברוק, וכאמור תמיד הצליחו להיות בתמונה בסדרת גמר המערב (מלבד משחק מספר 1).
אבל עם כל הכבוד לדובים, ועם כל הכבוד לאינדיאנה, אני כבר מנסה לדמיין איך תיראה סדרת הגמר של הספרס מול מיאמי... ולא ממש מצליח.
מה שברור לי זה שזו הולכת להיות גרסת ה-NBA ל"התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון.
מצד אחד, הבחור שבחירות מקצה הדראפט הפכו סביבו לשחקני היכל תהילה. מצד שני, הבחור שהלך לשחק עם בחירות גבוהות בדראפט (ויש האומרים שיעשה זאת שוב בתום העונה הבאה).
מצד אחד, המועדון עם המאמן הטוב בליגה, ואחד הגדולים בהיסטוריה. מצד שני, המועדון עם המאמן שזוכה להערכה מקיר לקיר כי נתן ללברון את המפתחות.
מצד אחד, המועדון עם הסקאוטינג הטוב בליגה והמוח הניהולי הטוב בליגה. מצד שני, המועדון שהמנהל שלו השתמש בשמש, ים, טבעות אליפות וג'ל בשיער כדי לצרף לכוכב שלו עוד שניים.
מצד אחד, המועדון עם הצוות המקצועי הטוב בליגה שכל הזמן משפר שחקנים לאורך השנים. מצד שני, המועדון שהקיף את הכוכבים שלו כמעט אך ורק בווטרנים שרק רוצים טרמפ לאליפות.
מצד אחד, קבוצה עם שיטה שבפיגור 20, יתרון 20, או משחק של פוזשן אחד עם 15 שניות על השעון תשחק את המשחק שלה. מצד שני, קבוצה שבכל פעם שהמשחק נהיה מותח נותנת את הכדור לכוכב שלה ומחכה לראות אם הפעם הוא יילך לסל או שוב יאבד.
אבל עדיין, למרות כל זה – אני לא מצליח לדמיין איך הסדרה הזו תיראה. איך המשחקים האלה ייראו. ולא בגלל שכל הפלייאוף הזה הוא חזיון תעתועים, אלא בגלל שבשנתיים האחרונות לא קיבלנו אף משחק בין הקבוצות, בו דאנקן, פארקר, ג'ינובילי, ג'יימס, ווייד ובוש שיחקו כולם.
במפגש הבודד ביניהן בעונה שעברה (המקוצרת), מיאמי נטולת ווייד פתחה חלש, התפוצצה לרבע שלישי של 12:39, והביסה את הספרס נטולי ג'ינובילי, 98:120. דאנקן סיים עם 8 ו-7, כשהוא ופארקר מקבלים רק 26 ו-25 דקות בהתאמה, בגלל התבוסה. מצד שני, לברון (33, 5, 10) ובוש (30, 8, 5) הובילו את הקלעים, ביום חולני של 16 מ-26 למיאמי מהשלוש. לא משחק שאפשר ללמוד ממנו משהו.
ובשני המפגשים העונה אני מניח שאתם זוכרים מה קרה. בראשון, הספרס הגיעו למיאמי בסופו של מסע חוץ מתיש, ופופוביץ' שלח את דאנקן, פארקר, ג'ינובילי וגרין בטיסה מוקדמת הביתה. ניל (20, 4, 7), ספליטר (18 ו-9) ודה קולו (15, 6, 5) נתנו פייט והפסידו 105:100 ללברון (23, 9, 7), ווייד (19, 5, 5) ובוש (18 ו-12). בשני, ספולסטרה עשה משהו דומה ובלי לברון ו-ווייד הגיע לסן אנטוניו, ויצא משם עם 86:88, הודות ל-23 ו-9 של בוש, ועוד יום טוב מהשלוש (12 מ-28). הספרס, שוב בלי ג'ינובילי, קיבלו משחקים בינוניים במקרה הטוב מפארקר ומדאנקן. האם אפשר ללמוד משהו ממשחק אחד בו כל כוכבי הספרס לא משחקים, ומאחר בו לברון ו-ווייד מקבלים מנוחה? ברור שלא.
אם רוצים לקבל משחקים בהם כל השישייה פגשה זו את זו, צריך לחזור ל-10/11, עונתו הראשונה של לברון במיאמי. במשחק הראשון הספרס פירקו את ההיט 95:125, ביום פסיכי של 17 מ-28 לשלוש. בגומלין, לקראת סוף העונה, ההיט החזירו להם 30 הפרש עם 80:110 משלהם, מאחורי תצוגות מעולות של בוש-לברון-ווייד. אבל זה היה כל כך מזמן, והסגלים היו מאוד שונים, שגם זה לא יכול לספר לנו שום דבר חשוב.
ועדיין, בוש נתן 24 ו-11 ב-5 משחקים במדי ההיט מול הספרס. ג'יימס נתן 26, 7 ו-8 ב-4 משחקים. ההיט קלעו 8.6 שלשות (סטנדרטי) ב-45% (גבוה, אבל לא בהרבה מהאחוז שלהם העונה). בצד השני, פארקר נתן 16 ו-6 ב-44% מהשדה (ב-4 משחקים), דאנקן קלע רק 12 נק' למשחק ב-4 הזדמנויות. הספרס אמנם קלעו 10 שלשות ב-39%, אבל רק 8 למשחק ב-32% ב-4 המפגשים האחרונים.
אז גם אם אין לנו מספיק דקות "נורמליות" של מפגשים בין הקבוצות האלה כדי לנסות לדמיין איך זה ייראה, הרי שאם המספרים מהפסקה הקודמת כן אומרים משהו, הם לא אומרים דברים טובים לספרס לקראת הסדרה הזו. את זה כבר הרבה יותר קל לדמיין.