הצביעות חוגגת בימים האלה במלוא עוזה: מאמרי השיטנה מתגלגלים להם מעל דפי העיתונים, כשלכל ברור שהמאבק הוא לא על שלטון החוק, רחמנא ליצלן, אלא על משהו אחר לגמרי. אריה דרעי מסמל עבור רבים, בעיקר בקרב אליטה מסוימת, את ההשתחררות האולטימטיבית מכבלי הבולשביזם המפא"יניקי המאוס.
קשה להם לקבל את זה, ליוצאי חלציו של "מעמד הפועלים", אלה שידעו כל חייהם רק לשלוט ורק להורות לאחרים נורמות של כניעה לתכתיבים אידיאולוגיים, שאולי קמה במדינת ישראל אצולה מסוג חדש; שכבה של מנהיגים שאינם קופצים לדום כל אימת שהפוליטרוקים שלהם מנסים להכתיב את סדר היום הלאומי.
שר המשפטים מנסה לומר את הדברים, בלשון כבדה ולא מיומנת די הצורך. אולם כאשר הוא מדבר על שינוי הדרך שבה ייבחרו שופטי בית המשפט העליון ועל שקיפות, הוא בוודאי מתכוון להתנערות מן הכבלים שרבים מאוד סובלים מהם, אולי מאז שדוד בן-גוריון ניסה להשליט כאן משטר של סתימת פיות. יורשיו, בוודאי לא היו טובים ממנו, ויעידו על כך כל מי שסבורים שהתקשורת של מדינת ישראל נשלטת בידי כת מאוד מצומצמת, טוטאליטארית במהותה, שמנסה להכתיב לכולנו אידיאולוגיה שמיובאת משדות זרים.
אריה דרעי, בדרכו שלו, ניסה ללכת במסלול משלו, אולם המערכות המיומנות, של אלה שאף פעם לא עזבו, למעשה, את הגה השלטון, גם כאשר ראשי הממשלות החליפו צבעים, מיהרו לטחון אותו ולשחוק אותו עד דק.
העמדתו לדין בגין עבירות שכמותן עברו במשך עשרות שנים כל מנהיגי המפלגות, לרבות כמה מן השרים שיושבים עתה ליד שולחן הממשלה, הייתה מתוכננת עד לפרטי פרטים. עד המדינה, ש"בושל" בידי בכירי הפרקליטות, לא נולד במקרה. הטכניקה ידועה בכל העולם הבולשביקי. מלשינים ופרובוקטורים ועדי מדינה, שאותם מוצאים, בדרך כלל, רק בביבי שופכין, מסתובבים בכל מדינה טוטאליטארית. לא בארה"ב ולא באנגליה. שם מקיאה אותם המערכת המשפטית מקרבה בלי הרבה סנטימנטים.
אבל השאלה הזאת איננה עומדת כרגע על הפרק. אם יהיה, או לא יהיה, משפט חוזר לאריה דרעי, זו כבר שאלה פוליטית. אהרן ברק יכריע בעניין זה לא רק על-פי פרמטרים משפטיים. לפחות בכך אין לי ספק. בהיותו נמנה על אותה אליטה המנסה עתה בכל כוחה לאחוז בקרנות המזבח, לפני שרוח עזה תטלטל אותה, ביחד עם כל אלה שהובילו אותנו אל עברי פי אסון, מאז שתרמית אוסלו באה לאוויר העולם, הוא נאבק עתה על בלעדיות שלטונו.
ההצעה להקים בית משפט לחוקה בוודאי מקוממת את שופטיו של בית המשפט העליון - ובמיוחד את נשיאו. הם רואים בה ניסיון, גם אם הוא לגיטימי, לשנות את סדר הכוחות שהיה קיים במקומותינו מאז שהוכרז על הקמתה של המדינה היהודית, ולהעמיד בראש הפירמידה ערכים מסוג שהם לא היו מוכנים להכיר בקיומם עד כה.
אריה דרעי הזמין לחגיגת הנישואין של בתו רבים מאלה שעומדים היום בראש מאבק שעלול להסתיים בניצחון גדול - או בכישלונו של הניסיון הציוני לחדש את עצמאותו של העם היהודי. אינני יודע כמה מן המוזמנים יירתעו מפני זעמם של כותבי הטורים, אלה שרואים בעיניים כלות כיצד העוצמה נשמטת מידיהם, אבל צריך לקוות שהרוב המכריע יראה בעצם ההגעה לטקס החגיגי מעין הבעת התרסה כלפי כל מה שכה מאוס על רבים מן המוזמנים.
הגיעה העת לומר זאת, לכל המתיפייפים, שהרוב היהודי בארץ ישראל שוב אינו מפחד מהם. ביטויים כמו "שלטון החוק", או "עליונות המשפט", ועוד כיוצא באלה, כאשר הם מיושמים באורח סלקטיבי, מאבדים מתוקפם ומחוסנם, ולכן אף אחד לא ראוי להישמע בטענה שמי שיגיע למרכז הקונגרסים מכרסם בהם.
יותר ויותר אנשים מבינים את זה עתה, כאשר הם מאזינים לפואד בן-אליעזר, מי שנבחר לתפקידו במרכז מפלגת העבודה, למרות, וחרף, קופת השרצים התלויה לו מאחוריו; על חלקה, לפחות, הצביעה בזמנו מבקרת המדינה דאז, השופטת מרים בן-פורת, מבלי שמאן דהוא יסמן אותו כאויב הציבור מספר אחת, כמו שעושים לאריה דרעי.
מכל מקום, כעת אין עוד ספק, רק כאשר השלטון יעבור באמת לידי מנהיגיו של המחנה השפוי, זה שאינו הוזה או שוגה בשיגיונות שווא, אפשר יהיה, אולי, להתחיל את הספירה מחדש.
____________________
הכותב, ד"ר חיים משגב, הוזמן לחתונה והודיע על השתתפותו בה.