תסריט דמיוני

תסריט דמיוני: האמריקנים הירשו לשרון להטיל על צמרת החמאס פצצה של טונה אחת שלמה. כולם נהרגו והחמאס נותר ללא הנהגה. להשלמת התמונה נדמה לעצמנו שגם כבשנו את המוקטעה וגרשנו את ערפאת, עם כל חבורת אוסלו, בחזרה לתוניס. ומה הלאה: ארץ ישראל השלמה? האם קיימת בכלל בישראל הרשמית, זו שהליכוד שולט בה, אופציה מדינית כזאת? מה היה לאמריקנים בראש, בהתירם להטיל - ולו פצצה של רבע טון על השייך יאסין, ומה יהיה בראשם כאשר יתנו סוף סוף לשרון את האור הירוק לסלק מכאן את ערפאת? על כך השיבה היועצת האמריקנית לבטחון לאומי, קונדוליסה רייס, בשתי מלים: "nation building" - בניית אומות, והסבירה: היכינו את הסרבים ובנינו את האומה הבוסנית, היכינו את הטליבן ובנינו את האומה האפגנית, עכשיו נבנה את פלסטיין. בינתים היא הספיקה להכות גם את סדאם חוסיין והיא עסוקה כעת בבניית האומה העיראקית. אלא, שבקטע הפלסטיני חסר משהו. כדי לבנות את האומה הבוסנית היו צריכים להכות תחילה את הסרבים, ואת זאת עשתה נאט'ו. את הטליבן ואת סדאם חוסיין היכה הצבא האמריקני. מי יכה את הטרור הפלסטיני, כדי להבטיח שה"nation" הפלסטיני החדש ילך בתלם האמריקני כפי שקרה בבוסניה ובאפגניסטן והאמריקנים מצפים שיקרה בעיראק? הלא לו עמדה בפני בוש הברירה - מדינת-טרור פלסטינית סטייל סדאם חוסיין, או - לא כלום, הוא היה מוותר על "החזון" הפלסטיני מכל וכל! בוש מודע לכך ש"פלסטיין", כמו תמיד בעולם המציאות - להבדיל מהזיות כת-השלום של פרס - הפעלת כח צבאי קודמת לחזון המדיני. אולם מי הוא זה שיפעיל בארץ הקודש את הכח הנחוץ לעקור את הטרור מקרב הפלשתינים כדי להכשירם ל"חלום האמריקני"? השמאל המטורף, ובראשו יוסי שריד, מבקש להזמין לכאן צבא בינלאומי ומתכוון לחיילים אירופים, שלא יילחמו כאן, אלא ישבו על הגבול, כדי להגן משם על מדינת הטרור הפלסטינית מפני גמול צבאי ישראלי. אך לא זה מה שנחוץ למשטר בוש. שלא כאירופים, בענין הטרור ונושאיו הוא מתכוון ברצינות ורואה עין בעין עם שרון ולכן הוא זקוק לכח צבאי שיילחם וישמיד את הטרור הערבי - גם כאן. לא במקרה "עקירת תשתיות הטרור" היא התחנה הראשונה במפת הדרכים שלו. אולם שליחת צבא אמריקני להלחם ולדמם בסימטאות ג'בליה והקסבה של שכם למען "חזון" פלסטיין אינה באה בחשבון. לא כאשר כמעט כל יום מוטסת מעיראק גוויית חייל אמריקני, וכסאו של בוש מתנדנד. וכך לא נותר אף אחד זולת צה'ל בלבד, לעשות את מלאכת ניקוי השטח מטרור, כדי להכשיר את הקרקע למדינה הפלסטינית. לא תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שגויים משתמשים ביהודים כנשק להכות בו את היהודים. מנהיגי ישראל, עיוורים בשתי עיניהם, מדמים לעצמם שהם נלחמים רק למען השגת רגיעה ובטחון, ואינם רואים ואינם מבינים שבו-זמנית הם גם משרתים מטרה אחרת - את סלילת הדרך לתחנה הבאה במפת הדרכים: בחירות כלליות בתוך חברה פלסטינית חפשית מטרור, לקראת התחנה השלישית - החלטת "הקוורטט" לכנס וועידה בינלאומית שתכריז על מדינה-פלסטינית-בעלת-גבולות-זמניים ביום 1.1.2004, שתתקבל מיד לאו'ם. כל החזות הזאת, שליהודי ציוני, נאמן לעמו ולארצו היא חלום-בלהות, תלויה ומותנית בהפעלה כחנית של צה'ל נגד הטרור. מה הפלא, שכבר יש שמאלנים לא מעטים, שגם הם מייחלים לגירושו של ערפאת בידי צה'ל? הם לא חזרו בתשובה ולא הצטרפו אל הימין. הם הבינו לעומק, שמן היהודים והציונות נדרש כעת עוד צעד אחד, אחרון, בתפקידם ההיסטורי: בניית העם הפלסטיני והמדינה הפלסטינית. תחילה שתלה הציונות בלב הערב-רב הערבי, נטול כל זהות לאומית, שישב כאן, את תודעת היותם עם הנושא את שם הארץ שנועדה להיות הבית הלאומי לעם היהודי, "פלסטיין". ואם לא די בכך, בא הצבא הציוני בששת הימים ושחרר אותם משלטון ירדן, שתחתיו לעולם לא היו זוכים להגיע לעצמאות. אחר כך, במשך עשרות בשנים בנתה להם המדינה הציונית את התשתית: לימדה אותם מקצועות ומינהל, הקימה להם מערכות כבישים, מים וחשמל, ומערכת בריאות שהאריכה את תוחלת חייהם והפחיתה את תמותת תינוקותיהם. שוק העבודה שלה משך הנה מאות אלפים, שבימי ירדן עזבו ורוקנו את הארץ, והאנטישמיות משכה אל מאבקם את אהדת כל העולם. אם לא די בכך, ציידה אותם היישות הציונית בנשק, דאגה להם לאמונים מתקדמים ואף הזרימה להם כסף רב. דא עקא, שכדי לגרשם, הפעילו הפלשתינים את נחש הטרור, ומהנחש הזה הם אינם יכולים להשתחרר עכשיו בלי עזרתם. וזה השרות האחרון הנדרש מהם בטרם יוזמנו באדיבות לרדת מן הבמה. אלא, השמאל הישראלי מפולג, והערבים, למרות שהם עם מוכשר ופיקח, הטרור הוא בדמם ולכן אינם מסוגלים להשליט את הגיונם על רגשותיהם, להתאפק חצי שנה ולתת למפת הדרכים לעשות בעבורם את המלאכה. ואשר לאמריקנים - כמו בכל המקומות האחרים, הם אינם חושבים עד הסוף. לו חשבו - היו מתירים לשרון להטיל פצצה של טונה שלמה, מצווים עליו לסלק את ערפאת, וצה'ל היה מגשים להם את "חזונו" של בוש - על חשבון חזונם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס. כוונתם של הדברים האלה אינה להמליץ לצה'ל שלא להלחם, כי אם להזהיר מפני המלכודת הטמונה בצמד המלים "מלחמה בטרור", הרומז שאין לנו מלחמה בעם הפלסטיני, אשר לאמיתו של דבר הוא הוא המפעיל נגדנו את נשק הטרור, כי אם במושג ווירטואלי ומנותק - "טרור", שכביכול ניתן לטפל בו ללא קשר עם הסכסוך הלאומי המדמם, בן 120 השנים שבינינו לבין ערביי א'י. המלחמה הווירטואלית ב"טרור" לא הומצאה במקרה. מאז אוסלו, לישראל הרשמית אין אויב, כ'א לכל היותר "יריב". היא אינה במלחמה, כ'א ב"סכסוך", והמלחמה אינה נגד עם פלסטיני אויב, כ'א נגד "טרור". ממילא, מטרת המלחמה אינה נצחון, כ'א "משא-ומתן", ובלבד שלא יהיה תחת טרור. אותה שעה - הערבים כן במלחמה, בשבילם אנחנו אויב, להם תשוקה בוערת לנצחון, ומטרת נצחונם היא השמדתנו. לעומת זאת, המימסד הישראלי אינו מציע לעמו כל יעד למלחמתו, שום מטרה ומשאת נפש. בקצה המנהרה האפלה של מלחמת הטרור שהעם הפלסטיני כפה עלינו - כלום לא מחכה לנו, לדידם של שרון ופרס כאחד, מלבד מפת דרכים, שיעדה מדינה פלסטינית בא'י המערבית. וכך הגענו לעומקה של הטרגדיה, שמלחמתנו בטרור הפלסטיני, ברגע זה, כאן ועכשיו, מלחמה הכרחית על חיינו וקיומנו, ככל שתצליח - תוביל בעת ובעונה אחת לבכייה לדורות, למסירת ארצנו ליישות מדינית ריבונית זרה. מי שמתקומם בכל נימי נפשו ותאי מוחו נגד הפשע ההיסטורי של בגידת עם ישאל בארץ המובטחת, הבטחה שבה הצדקת כל קיומנו כאן, אינו צריך נימוקים נוספים. אבל גם מי שליבו גס ומוחו אטום לטיעונים "רגשניים" שכאלה, כדאילו לחשוב רציונלית עוד צעד אחד קדימה, כיצד ייראו החיים עם שכן פלסטיני ריבוני, בפתח כל עיר בישראל: המאמין הוא באמת, שמאחורי שריון הריבונות לא יתחדש הטרור? והמדינה הפלסטינית לא תתחמש ולא תכרות בריתות עם אויבי ישראל? ולא ימלאו את מדינתם "פליטים" חוזרים עד להתפוצץ, שיצעדו לעבר הגבולות? ולא יתבעו את גבולות 1947 ואת "זכות השיבה"? מפת הדרכים תשיג לנו אולי חצי שנה ללא קרבנות, האם העלו מצדדיה בדעתם, כמה קרבנות היא תעלה לנו לעתיד לבוא, כאשר את הטרור שימשיך להלחם למען כל אלה - תגבה מדינה ריבונית? השכחו את הפסקת האש בתעלה ואת הבלגתנו, עייפים ממלחמת ההתשה, מול קידום הטילים ע'י המצרים, הבלגה שחסכה לנו כמה קרבנות בטווח הקצר, אך עלתה לנו כ-3000 הרוגים במלחמת יום הכיפורים, זמן קצר לאחר מכן? השכחנו את עיסקת ג'בריל, בה חילצנו מהשבי קומץ חיילים, אך סיפקנו את המצת למלחמות הפלשתינים, שגם הן כבר עלו לנו אלפי קרבנות? פרס - באוסלו ועל מידשאת וושינגטון, ושרון בנאום לטרון ועל מידשאת עקבה - הכניסו אותנו למילכוד. אין לנו מנוס מלהמשיך וללחום נגד האויב הפלסטיני ולהרוג במנהיגיו, אך בנפשנו הדבר שמלחמתנו תהיה למען ארץ ישראל ולא למען פלשתין, ועל כן חייבים אנחנו להגדיר לעצמנו, מה הם היעדים הלאומיים של מלחמתנו, לשם מה אנחנו שולחים את חיילינו להרוג ולהיהרג. פן יכתבו חלילה ההיסטוריונים, שבגופות הרוגינו הוקמה מדינת פלשתין בארץ ישראל ותתקיים בנו, חלילה, הקללה "חילכם לזרים". אנחנו חייבים לפרוץ את פתח המנהרה ולראות אור בקצה , את אורה של ריבונות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית.