מה לעשות עם יאסר ערפאת - זו השאלה שרוב הציבור בישראל, כולל מנהיגיו, מתלבטים בה מאז החלה אינתיפאדת טרור המתאבדים הרצחני של הפלשתינים נגד מדינת ישראל ואזרחיה. האם לחסל אותו, אחת ולתמיד, במסגרת מבצע "סיכול ממוקד"? האם לסלק אותו מכאן בחזרה לטוניס שממנה הגיע לישראל במסגרת הסכם אוסלו? או אולי להמשיך ולכתר אותו במעוזו שבמוקטעה?
לפני כל דיון בכל אחת מן הדרכים האפשריות לפתרון "בעיית ערפאת" חשוב שנזכור עובדה בסיסית: יאסר ערפאת אינו רק אדם בשר ודם. במשך שנות דור שבהן הצליח לייצר לפלשתינים תדמית של עם, ובמקביל הוביל אותם כמנהיג "מגה-טרוריסטי" מצרה לצרה צרורה, הוא הפך להיות, בעיני עמו וגם בעיני העולם, לסמל של המאבק לעצמאות מדינית של הפלשתינים. סמל למאבק הבלתי מתפשר של מה שמוגדר כ"זכות השיבה" לפליטים הפלשתינים. מן הטעם הזה שאלת הטיפול הראוי בערפאת איננה רק מה יעלה בגורל ה"פרסונה" ערפאת אלא מה יעלה בגורלו של "הסמל" ערפאת.
חיסול פיסי של ערפאת הינו עניין פשוט. ישראל יודעת מה מעשיו והיכן הוא נמצא כל שעות היום. החיסול יכול להתבצע באמצעות שיגור טילים נקודתי לעבר מכוניתו, על-ידי הטלת צרור פצצות ענק על מבצרו שבמוקטעה, או בירי של צלף בודד כאשר ערפאת נמצא בתנועה מנקודה לנקודה.
סילוקו של ערפאת מן המזרח התיכון גם הוא פשוט יחסית. כדי לא להסתבך עם מדינות ידידותיות שאליהן אפשר להרחיק אותו בטיסה מסחרית או באניית נוסעים, יכולה ישראל להעמיס אותו על אחת מצוללותיה ולהנחית אותו, על גבי סירת גומי פשוטה, בחופי טוניסיה. ושמשם ידאג לעצמו.
גם הבידוד במוקטעה קל יחסית לביצוע. השאלה היחידה הרלבנטית בהקשר זה היא: איזה סוג של מצור מבודד תטיל עליו ישראל. האם יהיה זה בידוד שיאפשר לו להמשיך ולנהל את עניני הרשות הפלשתינית, או אולי יהיה זה בידוד אמיתי כמו זה המוטל על מי שלקה במחלה מדבקת חמורה.
באופן מעשי קיימת אופציה נוספת, מאיימת יותר, לטיפול בערפאת. בשעה שהוא עשה כל מה שניתן כדי ששליחיו ירצחו בדם קר עוד ועוד משפחות ישראליות - כולל ילדים, תינוקות ונשים הרות - זכו הוא וקרוביו לחסינות אישית מוחלטת והאיום הקיומי מעולם לא התקרב לבני משפחתו. האופציה שבה מדובר צריכה לבחון את השאלה האם לא הגיע הזמן שאש הנקמה הישראלית תגיע גם אל אשתו של ערפאת ובתו היחידה, כדי שירגיש בפועל את משמעותו של הכאב הנורא הכרוך באובדן בני משפחה יקרים.
לכל אחד מנתיבי הפעולה האלה יש יתרונות וחסרונות שראוי לבחון אותם.
היתרון המרכזי הנובע מחיסולו הפיסי של ערפאת טמון בעובדה שהוא יפסיק לחבל באורח שיטתי במאמץ של מנהיגים פלשתינים שפויים וריאליסטים לייצר מסלול הידברות עם ישראל בדרך אל פשרה מדינית והסכם של שלום. החיסרון: ישראל עלולה להצטייר בעיני העולם כמדינה רצחנית ובכך להעניק מעין "הכשר" לפגיעה פלשתינית במנהיגים ישראלים. נזק נוסף: ערפאת יהפוך למעין "קדוש" שהקריב את נפשו למען "השחרור מעולו של כובש זר" ובכך יביא לאיחוד כוחות במחנה הפלשתיני ולהתעצמות המאבק האלים נגד ישראל.
היתרון המרכזי הנובע מסילוקו של ערפאת והגלייתו לטוניס, למשל, טמון בכך שהוא לא יוכל להמשיך ולנהל, מקרוב ובאורח שוטף, את עניני הרשות הפלשתינית. בדרך הטבע עשוי לצמוח במקום ערפאת הגולה מנהיג פלשתיני חדש שיוכל להידבר עם ישראל לא רק כדי למצוא פתרון של דו-קיום בין ישראל לפלשתינים, אלא בעיקר כדי שיוכל לתפוס את מוסרות השלטון, ליהנות ממנעמיו, ולשרוד זמן רב ככל האפשר.
החיסרון: לערפאת לא חסר כסף. על-פי הערכות המודיעין הצליח מנהיג הפלשתינים בשנות שלטונו הרצחניות לצבור מיליארדים בחשבונות בנק אישיים במדינות הים. הכסף הרב הזה יאפשר לערפאת להפוך להיות שגריר הסברה עולמי לקידום העניין הפלשתיני. מדינאים רבים, כולל בעולם המערבי, ישחרו לפתחו, ואולי אפילו ישמחו לאמץ אותו אל חיקם ולהעניק לו כבוד מלכים וחשיפה תקשורתית בכל ביקור. העולם יתייחס לערפאת כאל נשיא שהוגלה, ישמע עוד ועוד את במסר הערפאתי וגם יפנים אותו. והמסר אומר כך: לעם הפלשתיני מגיע בית לאומי, בדיוק כפי שהוענק ליהודים בית לאומי אחרי שואת מלחמת העולם השנייה. והאנלוגיה הזוועתית הזו תתחדד ותתעצם, כל עוד ערפאת חי. כמה זמן עוד ימשך חזיון התעתועים הזה - רק לאלוהים פתרונים.
היתרון היחיד של האופציה לפגוע בבני משפחת ערפאת טמון בעצם האיום שאפשרות כזו קיימת. מימוש האופציה יסלק את האיום ורק יגביר את ייצר הנקמה. אבל החיסרון העיקרי הוא שפגיעה באשתו ובבתו של ערפאת תעניק, בעיני העולם, צידוק למעשי רצח בבני משפחות של מנהיגים ישראלים. וזה בדיוק מה שחסר לנו.
נותרה האופציה הרביעית: בידודו של ערפאת. עד היום היה זה בידוד דה לוקס שבמסגרתו יכול היה ערפאת, פעם בפעם, אפילו לנוע בגבולות עירו רמאללה. ערפאת יכול היה לפגוש במבצרו המבודד את מי שרצה, לשוחח בטלפון הקווי או הסלולארי עם כי מי שבא לו, לארח נציגי תקשורת זרה או תמהונים ישראלים שוחרי טובתו, להפיץ את מררתו הרצחנית בין הגויים, ולהנחות את שליחיו איך לבצע ביעילות את משימות הטרור נגד ישראל ואזרחיה. הבידוד הזה לא היה בידוד ממשי.
כדי לנטרל את ערפאת באמת דרוש סוג אחר של בידוד. מהודק יותר. קפדני יותר. קשוח יותר. בידוד שיאמר כך: ערפאת יחיה במוקטעה כמו בכלא. ללא פקודיו הפלשתינים, ללא נציגי התקשורת, ללא אורחים. התקשורת הטלפונית המספקת לערפאת אמצעי הנחיה ושליטה על חילותיו - תנותק כליל. את השימוש בתקשורת הסלולארית או האלחוטית ניתן למנוע בהפעלת אמצעי שיבוש אלקטרוניים. יחיה ערפאת את חייו, עד יומו האחרון, מאחורי סורג ובריח בתנאים משופרים, אפילו בכבוד הראוי למי שנחשב כמנהיג בעיני עמו. אבל בכלא.
ערפאת חופשי משול למחלה קטלנית מדבקת ועל כן יש לנהוג בו כפי שמקובל לגבי חולים מן הסוג הזה: קרנטינה מוחלטת. אין יוצא ואין בא. עד שייאסף אל אבותיו וייקרא לעמוד בפני בוראו ולתת דין וחשבון על כל הדם ששפך, על השנאה שזרע, על אמנות השקר והכזב שהפיץ בעולם, על הטרור הרצחני שזרע וטיפח. ואז, בבוא היום החשוב הזה, תוכל ישראל לומר בפה מלא: לא ידינו שפכו את דמו של הרוצח ערפאת, אך ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
