רציתי לראות את הדברים במו עיני - ולכן באתי לשם. מן הצד האחד היו האנשים הקרובים ללבי שהפגינו נגד החינגה שהתקיימה בהיכל התרבות; ומן הצד האחר, בתוך האולם, היו כל אלה שבאו לחגוג את יום הולדתו ה-80 של שמעון פרס.
ידעתי מראש, כמובן, שלא מדובר בסתם חגיגה, אלא במפגן של כוח של כל אלה הנמנים על 'מחנה אוסלו'; אלה שרצו, למעשה, לומר למחנה הציוני כולו: הנה אנחנו כאן. מאות ההרוגים בקרב העם היהודי, ואלפי הפצועים והנכים, לא משכנעים אותנו כי טעינו. משהו אמנם השתבש בדרך - אבל לא אנחנו אחראים לכך. אשמים הם אלה שממשיכים בדרכה של הציונות; אלה שממשיכים ליישב את ארץ ישראל; אלה שיודעים ששום גדר הפרדה לא תגרום לעם היהודי לנטוש את מולדתו ההיסטורית.
נכנסתי, אם לא ניחשתם עד כה, לתוך האולם. הסקרנות האנתרופולוגית הכריעה אותי. ביקשתי לראות את פרצופיהם מדושני העונג של כל אלה שממשיכים לנגוס במנעמים שהכסף הגדול, שחלקו, אגב, מגיע ממקורות עלומים מעבר לים, מביא להם בעוד שבקצה השני של העיירה, או הגטו, לצורך העניין, כבר עולים בלהבות ראשוני הבתים על יושביהם הנשרפים למוות באין מציל. זה קרה בימי גטו ורשה וזה קרה בהרבה מקומות אחרים שבהם 'היודנראט', המועצה המייעצת היהודית, פעלה כדי להרגיע את כל מי שעדיין האמין שהצוררים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים. אז נכון, שאסור לקרוא לשרים בממשלה הנבחרת של המדינה היהודית בשמות מעליבים, או מסיתים, או מרדניים, או בכלל, אבל אולי בכל זאת יוכלו לומר לי אהוד אולמרט או אריאל שרון, לדוגמא, מדוע המשתה לכבודם של כל אלה שהובילו את העם היהודי אל הגדול באסונותיו, מאז שהוקמה הישות הציונית-היהודית העצמאית, אינו בבחינת שיתוף פעולה עם כל אלה שרוצים בהכחדתה של המדינה היהודית? במה שונה התנהגותם מזו של אלה ששיתפו פעולה בזמנו, במחוזות אחרים ובתקופות שונות, עם אויביו של העם היהודי?
ועוד לא אמרתי דבר על הנשיא, שהסכים לעלות על הבמה כדי לברך את חתן השמחה מבלי שיתנוסס עליה אפילו דגל אחד של מדינת ישראל. לדבריו לא הייתה הרבה משמעות; רק לעובדה שהוא הסכים להתבזות בפומבי רק כדי שאנשי 'המחנה' המאוס הזה שדעתם עליו כה חשובה לו ימחאו לו כף בנימוס. ייתכן שבעתיד הוא יספר לנכדיו שגם בקרב הבולשביקים, שותפיהם של טרוריסטים מתועבים, קיבלו אותו, את הנער ממעברת קסטינה, אבל את הביזיון שבהתנהגותו לא ישכחו לו רבים לעולם.
אני יודע שאף אחד לא טרח לכתוב על כך - ולכן כל כך חשוב היה לי לראות את צמרת השלטון של מדינת ישראל מתרפסת בפני 'הפריץ', מוותרת על דגלי הלאום, אולי, כדי שלא 'להביך' את הערבים הרבים שהיו במקום, ועל שירת התקווה בסיום הטקס הנואל. אכן, גם את ההמנון של מדינת ישראל לא טרחו לנגן שם. החבורה הפוסט-ציונית הזאת פשוט חשבה לעצמה, מן הסתם, שצריך להעלים כליל כל סימן של לאומיות יהודית.
המברכים בערב המוזר הזה, אם לא לומר משהו הרבה יותר קשה, היו רבים. אבל אני סברתי לתומי שרק לאדם אחד היה באמת מותר לומר דברי 'ברכה' לשמעון פרס; והכוונה, כמובן, היא ליאסר ערפאת. אסור לברוח מן האמת. שמעון פרס וחבריו קשרו את גורלם בגורלו של ארכי-טרוריסט. עמו הם חתמו על ההסכם על מדשאת הבית הלבן - ואתו הם נסעו לבירת שוודיה כדי לקבל את פרס נובל לשלום. אם הוא צריך ללכת מפה, בדרך זו או אחרת, אז כיצד צריך לנהוג באלה שפרסו למרגלותיו שטיח אדום והביאוהו עד לפאתי ירושלים?
גדר ההפרדה שמוקמת עתה בלבה של ארץ ישראל מסמלת, יותר מכל, את החיץ הנורא שהולך ומתקבע בין שני 'המחנות'. מחד, מחנה אוסלו הבזוי, משתף הפעולה עם צוררי המדינה היהודית, הנהנה מתרומות של אינטרסנטים; ומאידך, המחנה הציוני הגדול.
מי שהיה בהיכל התרבות יכול היה להבין על נקלה שהדרך להתנגשות היא בלתי נמנעת. השינאה של אלה שאינם רוצים עוד בקיומה של מדינה יהודית איננה ניתנת כבר להסתרה.
אי-הנפתם של דגלי המדינה היהודית, הלוא היא מדינת ישראל, שידרה יותר מכל דבר אחר לכל האורחים רמי המעלה שבעיני מארחיהם הקרב כבר הוכרע.
מי שעמד מחוץ לאולם, בוודאי לא ראה את הדברים, אבל בלב פנימה, אני מניח, גם שם הבינו שהאויב מבית, נזקו עולה לאין שיעור על זה שיכולים לגרום כל האויבים גם יחד.