אשדוד היא כיום העיר הרביעית או החמישית בגודלה בישראל, בעלת קצב התפתחות מרשים ומדהים, ואחת היפות שבהן. כתושב ותיק של עיר, שמזמן איבדה את מקומה הרביעי בין הערים הגדולות - רמת-גן - אני מבקר לעיתים מזומנות באשדוד ומתפעם בכל פעם מחדש. מהתיכנון, מהלובן של הבתים, מהשדרות הרחבות, מחוף הים הרחב וכמובן מן הנוף האנושי.
לאחר אחד מביקורי האחרונים באשדוד, סיפרתי על כך באקראי לידיד תל-אביבי. "אשדוד?"- הגיב. "מה היה לך לחפש שם? אני מעולם לא הייתי באשדוד"...
נזכרתי באפיזודה הזאת לנוכח שם אחר, שם של עיר אחרת, שאינו יורד בימים אלה מעמודי החדשות וממהדורות החדשות - אריאל. במימדיה היא קטנה בהרבה מאשדוד או מרמת-גן, אבל עדיין מדובר לא ביישוב קטן, אלא בעיר של ממש, ואכן זהו גם מעמדה הרשמי.
גם לאריאל אני מזדמן מפעם לפעם, אבל איני מספר על כך לאותו ידיד ותיק. אם באשדוד טרם ביקר ולו פעם אחת בחייו, על אחת כמה וכמה שלא דרכה כף רגלו באריאל. "השתגעת לנסוע לשם?" - בוודאי היה שואל אותי.
יש לי רושם, שאותו ידיד אינו יוצא דופן. לא באשר לאשדוד, כמובן, אלא באשר לאריאל. יש לי רושם, שלא רבים מתושבי ישראל ביקרו ולו פעם אחת בבירת השומרון וראו עיר של ממש בלב החבל המשוחרר ולא איזו התנחלות עלובה. פרנסי העיר, ובראשם רון נחמן הבלתי-נלאה, עושים הכל - אם לא להביא ישראלים לאריאל, כי אז להביא את אריאל לתודעתם ולידיעתם באשר הינם.
ואולם, טוב מראה עיניים מכל אמצעי אחר להמחיש את מה שכרוך בשם אריאל. וכדי לראות במו עיניך את אריאל, אין צורך להתאמץ כל-כך. פשוט נכנסים למכונית ומגיעים לשערי אריאל בנסיעה על אחד הכבישים הרחבים, החדישים והשקטים ביותר בישראל, וזאת תוך חצי שעה מתל אביב.
קשה להאמין? - עובדה. לאריאל קל היום להגיע יותר מאשר לנתניה או לראשון-לציון. אריאל קרובה לגוש דן גם גיאוגרפית וגם תחבורתית יותר ממה שמעלים על דעתם רוב תושבי ישראל.
דא-עקא, אריאל שוכנת מעבר לקו הירוק. כלומר, היא התנחלות, שוכנת בשטח שנוי במחלוקת, בלב אזור שהפלשתינים כמובן לוטשים אליו עיניים ומקווים לזכות בו במסגרת יישום "מפת הדרכים". בקיצור - היא "מעבר להררי החושך" בעיני ציבור מסויים, מעין יישוב וירטואלי, רחוק מהעין, רחוק מהלב, גורלו ועתידו אינם מעניינים אותו.
על-רקע זה נקל להבין את המאבק על אריאל וגדר ההפרדה. ברורה היא עמדתם של אנשי השמאל, מתנגדי ההתנחלויות ותומכי מסירת כל פירות הנצחון של מלחמת ששת הימים לידי האויב. לדידם, גדר ההפרדה יש לה אמנם מטרה ביטחונית בראש וראשונה, אבל עליה להימתח לאורך תוואי הקו הירוק, פחות או יותר, ולשמש גבול מדיני לעתיד בין ישראל ל"פלשתין".
מנגד, אנשי המחנה הלאומי - שכידוע אינו עשוי מעור אחד - תומכים בגדר אף הם כאמצעי למנוע חדירת טרוריסטים ושוהים-בלתי-חוקיים (שב"חים), אבל חוששים שמא הגדר הזו תשמש גבול בין שתי מדינות בעתיד ולכן מנסים לפחות להדוף אותה כמה שאפשר מזרחה, ולכלול בתוכה, כלומר ממערב לה, כמה שיותר התנחלויות ומתנחלים.
אריאל היא אבן-הבוחן הגדול. מן הבחינה הביטחונית אין להפקיר אוכלוסיה של למעלה מעשרים אלף נפש מחוץ לגדר. נכון, יימצאו פתרונות הגנתיים לאריאל וליישובים קטנים ממנה שיימצאו מעברה המזרחי. גדר הפרדה היא לא חזות הכל ככל שמדובר בביטחון. היא מרכיב אחד במגוון אמצעי ההתגוננות של ישראל, ומבחינה מסויימת "מזמינה" אותנו להגן עליה מפני אלה שינסו בכל דרך אפשרית לחדור בעדה ולהסתנן לישראל.
גם עם גדר, מתוחכמת ככל שתהיה ומתוחה ללא כל פרצות ופשרות, עדיין ההתקפה היתה ונותרה ההגנה הטובה ביותר.
רון נחמן וחבריו להנהגת ולהגנת אריאל ושאר היישובים המבודדים - יודעים זאת היטב. צה"ל יידע להגן עליהם ללא כל פשרות ומצבם הביטחוני לא יורע. אבל התחושה רעה מאוד. כאילו מוציאים אותך מכלל ישראל, כאילו מאותתים בכך על אפשרות של ויתור מדיני בעתיד על השטח שיוותר מעבר לגדר, על אלפי תושביו היהודיים ועשרות יישוביו.
"העיר החכמה", כפי שקורא נחמן, ובצדק, לעירו בבת-עינו, עלולה למצוא עצמה בתהליך של דעיכה מוראלית, חברתית וכלכלית - לא ביטחונית - אם הגדר לא תחבוק אותה מצפון, ממזרח ומדרום. ברור, מכאן, מדוע נזעקו שרי הימין בממשלה להיענות לזעקתו של ראש העיר אריאל ולעשות כדי להפיג את חששו.
רון נחמן בקיא היטב ברזי ההסברה והפוליטיקה. כמי שמקושר היטב לראשי הליכוד ולחברי המרכז שלו, הוא מנהל ביעילות את הקרב על הגדר - והוא ינצח בו ללא כל ספק. חבל רק שהניצחון, שיושג במאבק פנימי זה, הוא בקרב על תוואי הגדר, אך לא במערכה על ארץ-ישראל ושלימותה, זו שמשתרעת מן הים עד הירדן.
הליכוד שירשום לעצמו נקודת זכות באריאל, זהו הליכוד שמאפשר את חציית יהודה ושומרון, בתוואי ממוגן שמוגדר כגדר הפרדה, כאמצעי ביטחוני, כהשקעה לטובת שלומם של אזרחי ישראל. וזאת כאשר לכל כמעט ברור, כי לטווח ארוך כל השטח שיוותר מעבר לגדר לא יהיה עוד בריבונות ישראל. המו"מ, אם וכאשר ייפתח, יתמקד בהזזתה של הגדר, כלומר הגבול, אל תוואי הקו הירוק, ובכמה מקומות אפילו לתוכו.
צריך שייאמרו הדברים בגלוי ובבירור: ממשלת הליכוד, שהעומד בראשה כבר הסכים על עצם העיקרון של "מדינה פלשתינית", עוסקת עתה בחלוקת הארץ בפועל, כשהיא נותנת תחושה למתיישבים במעלה-אפרים, בקריית-ארבע, בעפרה, בשילה וכו', כי לא תצא מגדרה למענם. הם הולכים להיות ישראלים סוג ב'. פעם קראו לכך "ישראל השניה". הם עלולים דוקא תחת ממשלת הליכוד לדעוך, להתייבש, עד כדי סגירת שעריהם.
זוהי המשמעות האמיתית של עבודות הבנייה המאסיוויות שנעשות בימים אלה ביהודה ושומרון, על הקו המתעקל מצפון לדרום. זוהי הפרדה בין יהודים ליהודים, אלא אם כן אותם יהודים-חלוצים, שבנו בתיהם בחבלי מולדת משוחררים, בברכת ממשלות ישראל, לא יהיה להם הכוח הנפשי להישאר על מקומם, לנפשם, והם יאולצו להרים ידיים ולנטוש. לא נוכל לגנותם על כך.
צדק השר צחי הנגבי, שנטל חלק בפסטיבל שמעון פרס וכמס שפתיים למזמיניו הכריז כי כיום אין הבדל תהומי בין הליכוד לעבודה. הקרב המגוחך על גדר ההפרדה והתוואי שלה מוכיח את צידקת דבריו. בעוד גדר זו הולכת ונבנית, הולכת ונמתחת - הנה "קיר הברזל" של הציונות הרוממה, זו שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים, הולך ונסדק, הולך וקורס.
גם הניצחון הצפוי במערכה על אריאל לא ירכך את תחושת הכלימה, האופפת אותנו עם צאתה של שנת תשס"ג וקללותיה. ובכל זאת - יש תקווה בלב לימים טובים יותר עם כניסתה של שנת תשס"ד וברכותיה. ולוואי ותהא זו שנה של אחדות בתוכנו ולא של הפרדה.