זו לא הדרך הנכונה קבעו ארבע ראשי שב"כ לשעבר: אברהם שלום, כרמי גילון, יעקב פרי ועמי איילון.
כן אנשים שעשו פרנסה מכובדת ומרתקת מהסכסוך הישראלי ערבי ומהפיכת המדינה, כפי שהתברר באופן חלקי ביותר בפרשת רצח רבין, למדינה שמהלכיה הפוליטיים נעזרים בשב"כ, להזכיר את ארגון אותו "ארגן" אבישי רביב והשלטים של רבין במדי SS אותם נשא בהפגנות הימין. וכמה עובדות מתמיהות בקשר לפעילות השב"כ ורצח רבין:
לא הרבה עוד זוכרים את האחים קהלני, שסוכן השב"כ הוציא להם את הנוקר מהנשק וצילמם בעת ביצוע "רצח" ערבי. שני האחים נשפטו ל-10 שנים.
כל עם ישראל שמע בשידור חי על צעקות סרק סרק שנשמעו לאחר הירי ברבין.
לא הרבה אנשים הסתכלו על קלטת רצח רבין וראו שקול הירייה קדם לרשף, כלומר מבוים בעליל.
לא הרבה אנשים שמו לב שבשיר השלום, המקופל ל-4 המוכתם בדם היה חור אחד וזה אפשרי, כל ילד יודע, רק אם הקליע פגע בפינה. כל מבוגר יודע, שחור כניסה בגב הוא קטן וחור יציאה בחזה הוא ענק, כך שהאפשרות היחידה היא שרבין נורה בחזהו.
כרמי גילון עובד במרכז פרס ל"שלום?"
ונוסיף לכך את העובדה שאף וועדת חקירה ללא יוצא מן הכלל לא הגיעה לחקר האמת.
היו כבר פרשות שנחקרו באינטנסיביות גדולה מזו, למשל פרשת לבון, שעל רקעה התפטר בן-גוריון וכתב את ספרו החשוב "דברים כהוויתם".
ללא כל קשר ליושרם המקצועי והאישי של אישים אלו, שכנראה לא גבוה ביותר, צריך להתייחס לדבריהם. ולדעתי יש שני היבטים לבעיה שהם מעלים ולפתרונה הזכאים להתייחסות יותר רצינית.
היבט אחד הוא החינוך. לאנשים חשובים אלו לא היה זמן ללמוד על השואה, הם לא קראו מעולם על כך, שהייתה ידיעה אמיתית, של כל מקבלי ההחלטות בדרגים הבכירים עד לנשיא וראש ממשלה, של בנות הברית על תהליך השמדת היהודים מ-1942 וזה לא הזיז לאף אחד, להיפך היה חשש שהפצצת אושוויץ ומחנות השמדה נוספים יעוררו גל אנטישמי בארה"ב (המנצחים - מייקל בשלוס). לאנשים עסוקים אלו, מעולם לא היה להם פנאי ללמוד על הקשיים העצומים שעמדו בפני העם היהודי בהקמת מדינתו. הם שעטו קדימה להגן על ביטחון המפלגה, בשנות החמישים (פרטים בדוא"ל לפי בקשה) ואחר כך התפנו להגן על ביטחוננו בפני כוונות רצח של ערבי זה או אחר, בשטחי יהודה שומרון ועזה.
אנשים אלו לא למדו על עוצמת הרוח של מנהיגי הציונות, שהקימו מדינה כנגד כל הסיכויים, שאנשי צבא, אקדמאים ו"מומחים" לדבר התנגדו לה מחשש לחורבן בית שלישי. אנשים אלו מעולם לא קראו את ספרו של אריך מריה רימרק "לילה בליסבון" ואת ספרה של נעמי רגן "בידך אפקיר רוחי". שני הספרים מעבירים תחושה חזקה ביותר של מה זה להיות יהודי בגלות. הראשון מתאר את מסע יהודי אל גרמניה הנאצית ובריחה ממנה והשני מתאר את העראיות וחוסר הביטחון שיש ליהודים עשירים מאד בגולה.
היבט שני הוא חובת קיום דיון פתוח, אינטיליגנטי ואמיתי, לא כפוף לכללי הפוליטיקלי קורקט, על עתיד המדינה כמדינה יהודית, שבזמן מסעי השלום של כרמי גילון ממרכז פרס ובזמן המשא-ומתן של עמי איילון הופכת בלי שהאחרונים שמו לב, בתחומי הקו הירוק לבעלת מיעוט מוסלמי ענק! (23.8%) העתיד להפוך את המדינה בתוך שני דורות למדינה דו לאומית בגבולות הקו הירוק. זו בעיה חמורה בהרבה מהבעיות אחרות של יהודה, שומרון ועזה. אך משום מה בעיה זו שהתחילה לצאת מתחת לשטיח באוקטובר 2000, לא זוכה לכל דיון רציני.
היבט נוסף שלא טופל כלל הוא שאין תקדים למדינה שמפוצלת בארבע אתרים מנותקים גיאוגרפית. מעולם זה לא הצליח וכנראה שגם לא יכול להצליח. אותם חכמים ששרתו בשב"כ מעולם לא התייחסו לעובדה פשוטה זו, שהניסיון לייצר רכב המורכב מ 4 גלגלים שלא מחוברים בניהם קשר צפיד נדון לכישלון מראש וכדאי אולי לחפש פתרון של ווספה אך בעלת כושר נסיעה.
לסיכום
אנשי מקצוע אלו, כפי שהוכח בוועדת אור, לא צפו את אירועי אוקטובר 2000, בו יצאו עשרות אלפי אנשים בתזמון מדויק, לפרעות, כן פרעות - לא הפגנה למען שוויון, ללא ידיעת השב"כ, מחדל שלא נחקר כלל. אנשים אלו לא הבינו ועד היום לא מבינים את המגמה החמורה שמתרחשת בקרב המיעוט הלאומי, שכפי שמתברר כיום למרות האמירות על נאמנותם הופכים מתנגדים חריפים ביותר לעם היהודי היושב בציון, דבר הבא לידי ביטוי בתפיסה בשנתיים האחרונות של מעל 30 איש מגיל 16 עד גיל 50 של אנשים שניסו וחלקם הצליחו לרצוח ולסייע ברצח של עשרות רבות של יהודים.
מהיכרותם של חכמי השב"כ עם החברה הערבית הם יודעים שילד בן 16 שמנסה להתפוצץ עם חגורת נפץ, אדם בן 50 שמתפוצץ בתחנת רכבת, מקבלים חינוך הם לא וגדלים באוויר. משמעות החינוך הוא יצירת פוטנציאל ופוטנציאל הוא היכולת לבצע, שכנראה מבוססת הרבה יותר בחברה הערבית ממה שחכמי השב"כ מוכנים להודות. את זאת נראה בוועדת הטיוח הבאה.
