כל היום, עד שהשמש מתה, אכלו אותי הזבובים. הם כבר לא מזיזים לי. רוצים - שיאכלו. אני, מה איכפת לי אני.
בלילה, הכי בלילה, כשאבא ואמא מזיעים, אמא לוחשת, נואשת, לחישות צרודות כמו הד של קרפדות נמחצות, מחרחרת, אפשר לחשוב שהיא הולכת למות או נגמרת ואבא מסריח אותה מהבירות ומהעשן שלו והחיילים עם הסחוגים והשמן-רובים, הגוף שלה מלא אש של גחלים כבויות, ואז, כדי כאילו לא לדעת כלום מהחיים שלי, אני הולך וטובל לי רגליים במי הביוב המסריחים. מה כבר יש לי לעשות.
הריח כבר לא מזיז לי, בחיי. בחושך יש זבובים אחרים, לא הזבובים של היום, של האור. אני כבר לא יודע אם הריח המסריח נולד מזבובוני-הצואה הירקרקים או מזבובוני-הקיא הקצת כחולים אפילו. זה לא משנה, בעצם. מה זה כבר משנה.
הזבובונים של החושך יוצאים עכשיו מהביוב בצינורות המקובלים. אין להם עיניים. פעם, כשעוד למדנו קצת, הסבירו לנו משהו למה אין להם עיניים. טוב, לא חשוב. שכחתי כבר. ככה זה. איך הם תמיד קולעים בול דווקא אליי, זה כולו מן אללה. אולי בגלל שאני האח-תאום של הסירחון של הביוב. אבל אני, מה איכפת לי אני, בחיי. כלום כבר לא איכפת לי. בחיי.
בבוקר שוב תסריח ג'אמילה את הבית בשתיקות החולות מרוב שיגעון שלה. כשהיא רוצה, היא יודעת. ועוד איך. הריח של הביוב זה שאנל חמש לעומת הפה שלה. אבל היא לא מדברת כלום. רק נובחת. ג'אמילה האו האו. היא לא לומדת כי היא לא יכולה וגם כי אין לה איפה. מה תלמד, משוגעת. כל היום יושנת ונובחת אפילו בחלומות. אבא אמר פעם שהשכל שלה חולה ורקוב. עאטף קורא לה ג'אמילה האו האו, כי היא לא יודעת כלום, רק לנבוח. מה שנכון.
איזה מזל שהשכל שלי קצת בריא לפחות אבל מה זה עוזר לי. כשאין לימודים זה כמו שגם אני קצת האו האו.
אני כבר לא סובל שאימא נוהמת בחושך ואבא מתחיל לבכות ואימא משתיקה אותו שששששש…. שורקני עם הרווח של קטרפילר בין השיניים, איפה שכל האוויר בורח, לא יפה ככה לבכות אחמד אפילו שקשה, אתה כבר לא ילד ואתה יודע שככה זה החיים.
אני חושב שהם רוצים לזרוק את ג'אמילה מהבית, כי אין להם כבר כח אליה, אבל איזה מוסד יקבל אותה. אין מוסד. כלום אין. ולביוב הם לא יכולים, כי החור יותר מדי קטן.
אתמול, לפני שיצאתי לביוב לדגדג לי את האצבעות במים הקטנים והשחורים עד שזה עושה לי עקצוץ נעים כזה בפיפי שמעתי את אבא אומר ישר לתוך אימא שכבר אין ברירה והחיים הם כאלה שצריך לחיות אותם גם אחרי הייאוש ושבפעם-באה שהיא תלך אל המוצב של יהוד היא תיקח איתה את הכלבה.
אימא עשתה לא רוצה אבל אבא החטיף לה פליק בתחת ובסוף היה שקט ואז היא נהמה כמו תמיד שנעים לה ובסוף בסוף אני כבר לא יודע מה יהיה. נראה.
סעיד ועאטף יילכו בבוקר, כמו כל יום, לשיעורים שלהם. אני לא יודע מה הם לומדים שם ואימא אומרת כל הזמן שאם הקטן לא ילמד כלום ואם הכל יהיה אותו דבר אז החיים באמת יהרגו אותנו.
בלילה, רק לפעמים אבל, כשהביוב מת, אני לוקח ביצה ומתקרב בשקט השחור של הלילה-בלי-ירח לעמדה שלהם, וזורק. עד שהם מזיזים את התחתים השמנים מרוב טשולנט שלהם היא כבר מתפצלחת עליהם ואני טס כבר חזרה בחושך כמו אחרי שהאווירונים שלהם גומרים להפציץ. צ'יק. עין עבדול. צ'ק. מפיש עבדול. היה כלא היה. ככה בחיים הם לא יידעו מי זה מפצלח עליהם ביצים רכות. בחיים לא.
הזבובים יוצאים מכל החורים. גם מתוך הצינורות הרקובים עם הירוקת השחורה כמו הלמטה של ג'אמילה שמתפשטת מול החיילים ומשחקת לעצמה עם הפיפי שלה כל היום בחצר מול המשקפת הגדולה שלהם שהם רבים מי קודם עד שהיא מחרפנת להם את הצורה.
איפה היהוד זורקים את כל האוכל-רזרבה שלהם-שם הכי זבובים. בזזזזזז… כמו דבורים.
פעם בא אלינו קולונל רמירז מארץ שקוראים אותה פורטוגל. הוא הסביר לנו על המפה שקיפל קטן אל תוך הכיס-חולצה איפה זה יוצא פורטוגל. אולי באמת יש מקום כזה פורטוגל ושם אין זבובים כמו כאן, ואם במקרה יוצא ויש ירח ואין ריח אז נקי לגמרי בחוץ, ואולי, הלוואי, בכל זאת יש מקום כזה על הנייר, בסוף הקיפול, שקוראים אותו פורטוגל.
אם קולונל רמירז אומר, קולונל רמירז יודע, כי קולונל רמירז מלומד הרבה ספרים בפורטוגלית ולא יגיד סתם.
פעם הביא לנו קולונל רמירז שוקולדות שג'אמילה טרפה תיכף עם הנייר כסף והכל, ואימא צרחה עליה אבל ג'אמילה רק עשתה לה האו האו וכולם צחקו חוץ מאימא שבכתה וקולונל רמירז ליטף לה את סוף הגב, למעלה, והוא כבר היה אדום מרוב שמש ובירות וקולונל רמירז הבטיח שפעם-באה הוא יביא כפול שוקולדות אבל ג'אמילה לא עזבה לו את היד וירדה על ארבע וליקקה לו את השפיצים הנוצצים של הנעלי-לכה הירקרקות מעור תנין שלו ואבא החטיף לה על התחת וקולונל רמירז הזיע טיפה, כמו אימא, שכבר היה לה נעים מהליטוף של קולונל רמירז.
אבא נתן לי חבילה עטופה יפה בעיתונים קרועים ואמר לי ללכת אל העמדה איפה שחיילים יהוד ולתת להם. כמה שמנים החיילים שלהם שלא יודעים עבדול מפצלח עליהם ביצים בחושך של הזבובים.
רק התחלתי ללכת (זה בטח האבקה שאסור שמגלגלים עליה נייר שמתפוררת בפנים בתוך העיתונים ולא רואים) וכבר מרחוק הכירו אותי וכשהייתי כבר קרוב לשמירה לקח אותי אבו-שפם אחד הצדה ושאל בקול עם ריח של הל מה שלום אימא שעושה טוב בלילה. לא ידעתי מה להגיד לו אבל נתתי לו את החבילה והסתלקתי בריצה והזבובים רצים אחריי.
חזרתי מהר אבל כבר לא היה שום אור. אבא ואימא מזיעים עכשיו, כמו תמיד בלילה שחושבים עבדול ישן ולא שומע כלום קולות. ג'אמילה נובחת בחוץ. סעיד ועאטף יושנים על המחצלת הקרועה, על הגב, הפה שלהם פתוח והזבובים נכנסים ויוצאים כמו מהפה של אנשים מתים כמו שראיתי פעם אחרי שהפציצו.
אני, אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת ולתת למים המסריחים לטפטף לי על הרגליים, בזמן האחרון עבדול לא נרדם בלילה ממחשבות. הכל אני שומע מה אבא ואימא עושים ברשרושים.
אימא שובפם הולכת לחיילים. רמזי אמר אבא אמר לאימא מחר גם ג'אמילה הולכת לחיילים. ככזה זה: בן זונה אני.
אימא כבר לא רוצה יותר אףפם אבל אבא בוכה ואומר מוכרחים אימא'לה תל-אביב מפיש תל-אביב סגור לא נותנים ללכת עבודה. פרטוש לא משלם שאחמד לא עובד בשטיפה. ואימא אמרה מילא אני אני כבר רקובה מהחיים האלה אבל למה ילדה האו האו אשמה שהיא צריכה את כל הזבובים המסריחים של החיים.
רמזי נובח על ג'אמילה ואבא אומר לא יפה רמזי קולונל רמירז הבטיח שוקולודת רק לילדים טובים.
בבוקר, לפני האור, בא רמזי עם הריח של השלוליות הריקות שלא יורד ממנו כמו כתם לידה אפילו שהוא מתקלח בלי-כלום בגדים פעם במאתיים שנה, בגשם.
שאימא חיילים אבא הולך אצל סלים ומוצץ בעבועים של מים ומוציא עשן עם ריח גויאבות.
רמזי אומר לג'אמילה בסוף אם לא תעשי כלום כל היום יבואו זבובים ויאכלו לך את החיים.
אתמול בא רופא יהוד ושם לי מכשיר קר, קודם על הציצי אחר-כך על הפיפי ואמר תנשמי עמוק ג'אמילה יופי ככה עוד עוד, כן, אהה. יצא לו אש מן עיניים. יופי יופי. כן. ג'אמילה לא חולה. ג'אמילה בריאה. יהוד חולה. הוא נגע לי שם שובפם ואמר להוריד תחתונים והיו לו מים על מצח ודוקטור יהוד התחיל לנשום עמוק ואחר-כך דוקטור עשה אור קטן ויהוד וג'אמילה כמו רמזי וג'אמילה בחול, אחרי הגבעה של חיילים מאחורי איפה מעשנים מאחורי הבית, איפה לא רואים כלום בחושך, ודוקטור יהוד אמר דיר באלקום לא להגיד כלום ג'אמילה אחרת דוקטור יעשה ג'אמילה חולה וצריכה ביתחולים.
רמזי לא שיעורים. רמזי חוץ, זבובים. סעיד ועאטף קצת שיעורים, הרבה בית, יושנים. זבובים.
אימא חיילים. אימא זבובים. ג'אמילה לא משוגעת נכון רמזי, תגיד לא. האו האו. די כבר האו. נו. אבא ואימא מזיעים עכשיו כמו קודם דוקטור יהוד מזיע אצל ג'אמילה, אולי בחושך יבוא שובפם רופא דוקטור יהוד ויגיד ג'אמילה שובפם בלי תחתונים, אבל בלילה ג'אמילה מורידה תחתונים אצל חיילים איפה עבדול מפצלח ביצים, אחו שקשוקה.
פורטל, בחייאת. בלילה תבוא השרמוטה מבקתת-המחצלות, אולי תביא גם הבת שלה. בוא, תירשם אין אן דינק עליך, פורטל. אל תהיה אישה. יש סבב. בוא תירשם. יש תור מסודר, כמו טבלת היציאה הביתה. בשביל מה אנחנו מסריחים כאן מכלום חודש זמן ולא רואים את הסוף. חול. פיח. גריז. יתושים. בזזזזזז…. זבובים. תסססס. דחילק פורטל, בחייאת. עזוב אותך עכשיו מהאוניברסיטה שלך. שמאלני מעודן, לא נגוע, צח, בתולי, טהור, צמחוני, אנורקטי-מיני, חי מן הצומח, תגיד פורטל, כלום לא בוער לך, כלום לא רטוב, תגיד אתה רובוט או מה, אין לך ביצים, אין לך מיצים, אה פורטל? תגיד, תגיד. באמת לא בא לך לזיין ערבייה בשביל גרושים?
הכי אני מת איך שלובקה מחקה את פורטל. הוא נעמד בקצה הדיונה, בכתף השיפול, פותח ידיים רחב רחב ומניף אתן לשמים. אז הוא לוקח אוויר עמוק, פותח קלסר דמיוני, הזוי, מהסה את ההסוי בלאו-הכי ובהעדר כל רחש קורא בהטעמה: אודם הפרגים כדם ההרוגים.
השקט יורד, שקט ולח כמו טל, רק רחש אוושת החול הנושב, כמו ניע רוח בעלים, והמשפט המהדהד עצמו-לדעת: אודם הפרגים כדם ההרוגים.
פורטל איש ספרות, חוקר שירה, מתמחה בניב עתיק של אחת השפות הסלאביות הנכחדות, אנא עארף.
איש גבוה, פורטל. גרום. דק. אוורירי. נידף. שברירי. מכתפיו השמוטות ומעלה הוא מעוקל, גבנוני, כמו החלק העליון של מקל-סבא. דק הוא פורטל כמו חטיף, עורו בז' והוא קל כקלקר ודל-קאלורי כמו פרכיית-אורז. בהרות כהות, אבעבועתיות, מנקדות את עורו כמו מקדמה על חשבון איזה חולי עתיד להיחלות.
בלילה, בקפה, פורטל אומר שהמצפון ינקוף וייסר אותנו עד אחרון ימינו ושאנחנו, עם כל הכבוד לכולם, הביטוי המובהק (והזדוני, יש להדגיש) של עוולותיו הנפשעים, הבלתי נסלחים, של הכיבוש, כיעורו, צחנתו וזוהמתו. במכתב, אחד מקובץ, שכתב בשירות המילואים הנוכחי שלו לחברתו הנורדית, הפיורדית, סקנדינבית, בלקנית אנורקטית לבנבנה, תאומתו לחזות שדופה ונזירית, עמיתתו למחקר בינלאומי על שורשיהן של מילים, ששולחת לו חומרי-מחקר עדכניים במעטפות עם רפידות רב-שכבתיות עשויות שלפוחיות- פוליאתילן שמתפצפצות נעים-כזה למגע כריות האצבעות, כתב פורטל שאנחנו, חיילי יחידת השמירה, מוסיפים נופך ייחודי למושג "חלאות-אדם".
אפילו מכתב לנציב קבילות החיילים במשרד הביטחון התחיל פורטל לנסח אבל מישהו סינן "מלשין" ופורטל נבעת, נרתע והניא עצמו משליחתו.
לפני יציאתו לחופשה הספיק פורטל לזיין לנו את השכל כהוגן ואף השאיר לנו "מינשר לבט"שניקים" שבו הדגיש בעט-זרחני ירקרק, פוספורי, את הקטע הבא: "תתביישו לכם על ההתנהלות הטרגית, הפשיסטית-במובהק על-פי מאפייניה, שלכם. ארור הקיום הדלוח הזה, אשר בהעדר חלופה אחרת, ראויה והולמת, של פורקן היצר המיני, אשר אני אינני מתכחש לו כמובן, אתם מפקירים ומזנים כל ערך אנושי בסיסי ושוללים מהזולת לא רק את כבודו אלא אף מזהמים ומטמאים את צלם האדם שבו. ארור הכסף אשר הצורך הנואש להשיגו מדיח את הערבייה להימעך תחתיכם בלילות אפופי הזבובים שכאן. ובעוד היא שוכבת אתכם, תחתיכם, כנועה, רצועה כשפחה, ולא איכפת לכם כלל שצחנתו המחליאה של הביוב נודפת מכל נקבובית בעורה ( כן, אפילו אני מריח אותה מבעד לתריס האזבסטון הטרומי) אתם טובעים בעיקר על מצחכם ובעצם בכל יישותכם את אות הקין הנורא כל-כך של הכיבוש המשחית, אשר שולל מכם, מצטער לכתוב זאת, את זכותכם להיקרא בני-אדם".
על-פי רוב היה פורטל דורש את דרשותיו המוסרניות סמוך לחצות. לובקה היה מתלוצץ ואומר שבטח גם עם הסקנדיבית הפריג'ידית שלו הוא מנהל תכתובת אפלטונית ושרק כשהוא שקוע בתוך כתביו של אפלטון הוא חש, וגם זה בספק, עוצמות וריגושים כמעט פיזיים.
באחר צהריו של היום שבו חזר פורטל מהחופשה עקד מי מהפלוגה דף נייר פוליו על לוח המודעות באמצעות סיכה זעירה. שמו של פורטל התנוסס בכותרת בסמוך למלים :"לידיעתך המתחסדת". וכך נכתב: " תכניס טוב טוב לראש שלך, פורטל, שהזין שלנו מונע מהמשפחה של השרמוטה למות מרעב. אז מה יותר מוסרי - להניח לה לגווע או לאפשר לה חיים, הא?"
הנחיתה תתעכב. תנאי ראייה לקויים. יש שדות תעופה כאלה שבהן הנחיתה וכל מה שכרוך בה היא סיוט. דווקא בן-גוריון הוא לא אחד מהם בדרך כלל. בדברים האלה הישראלים הם ייקים. מת מעייפות. הא, המלון המרגיע, שבעוד שעה קלה אשתרע על מיטת חדר מספר 321, החדר הקבוע שלי במלון.
הכלבה המשוגעת שלהם תתנפל ותחסל לי את כל השוקולדים עם הסירופים הדבשיים, הצמיגים, ריר מחורחר, מוקצף, ייזל מפיה. פרה כלבתית מעלה גירה. אבל אני אנוס להבליג. התפקיד והמעמד מחייבים. הכי מצחיק זה - אכן, צחוק הגורל - שאני עם השפיות הצלולה שלי והיא עם השיגעון העמום שלה, שנינו בעצם רוצים אותו הדבר.
אד אפרפר, עכרורי, ניבט מבעד לחלון העמום. האורות הגחליליים של הטרמינל. הגלגלים כבר מגרדים את המסלול. הבאנו שלום עליכם. זהו. נחתנו.
תחילה אחזיר שעות שינה אחדות במלון התל-אביבי השקט שהם תמיד מזמינים לי בו חדר נעים, מוצע, מוסק, מוקפד במחשבה יפה ומרגשת בסך הכל. אולי תבוא הרב-סרן הקצוצה, האניצית, מהקישור לאו"ם. הקצינה הדקה, הקופצנית, עם השיער הענברי, הערמוני, עם ניחוח האנאיס-אנאיס המרוסס לה על דשי החולצה המעומלנת בקפידה ועל פיסת העור השחמחם שלה, במקום שבו נגמר הצוואר הגלוי, הענוג, הברבורי, ומתחילים שדיה הסמויים, ההזויים, האלוהיים. ולפני שאתחיל במשימה אשר לשמה אני כאן, בעצם, אתיר לעצמי להמתיק עמה שעה חסויה, חשאית, שלא כתובה בלוח הזמנים בשום יומן.
עם הדמדומים, אחרי קפה מהיר, אתחיל להדרים. אנמנם לי קלות בוואן הכסופה. וכשיתחיל להתחמם טיפה, הקצינה מהקישור, המלווה הצמודה שלי, תשיל מעליה את חולצת הדקרון כאילו היא צעיף ובפולחן ייחומי שלא לומדים בשום מנזר והיא תיטה לכיווני, תשמיט את ראשה על כתפי, כאילו לא מרגישה דבר, עיניה עצומות, לעתים מתארך קו שפתיה הציוריות, המודגשות בסגול של מיץ-תותים, כשהיא מנומנמת, מעונגת מהמסתורין המתפענח בקודים חמקמקים, שבהם מוצפנת ההסכמה שבשתיקה.
ואז, מתוך שינה כביכול, היא תגיד שבמובן מסוים כולנו פליטים ותגרש זבוב מהריסים הדקיקים שלה והפטמות שלה רוקדות לעומתי סטפס מתחת לטריקו כשהוואן משייטת חרישית כאסדה בנהר רחוק ואני אגיד כמה חבל שאני לא הזבוב הזה שהיא מנסה לגרש לשווא והיא תסמיק טיפה אדומה ובשתי גומות החן הקעורות בלחייה האפרסקיות יבשיל דבר-מה וכשאני אפסיק להסס ואתחיל להחזיר את הכתפייה השמוטה למקומה והיא תיקח אצבע ותזקיר אותה מולי ותחייך בשיניה הפניניות ותגיד קולונל רמירז נו נו נו, אסור ככה, האו"ם תמיד צריך להקפיד על אי-מעורבות ולהישאר ניטרלי.
כן המפקדת!
ואחרי ג'אמילה - מה? ואחרה - מי? הקטנה?
האמת, גם לי כבר אין לא כוח ולא חשק אליה. גם אצלי היא כבר קצת שרמוטה. לפעמים, באמצע הזבובים, היא שוכחת שזה אחמד שלה ולא חיילים שלהם ואומרת נו, יאללה, מספיק כבר בשביל כמה גרושים.
ולפעמים, באמצע, בא עבדול רעב מוות מהביוב או ג'אמילה המשוגעת נובחת האו האו וככה, כמה כבר אפשר ככה. ככה כבר אי-אפשר וככה כבר אין כוח לכלום.
במסעדה של פרטוש באיבן גבירול בטח כבר החליפו אותי באיזה תאילנדי או רומני. ההם, אין להם בעיה. אין להם כאן אישה, אין ילדים. אין מלחמה. אין מחסום. אין עוצר. ההם, רק עובדים, אוכלים ויושנים ואולי בסוף היום מזיינים להם קצת את המלצריות שעובדות על בסיס טיפים - זונות ארצישראליות לבושות, יאפיות כאלה, עם הסלולריים הזעירים, שהאנטנות שלהם כמו מחושים של חלזונות. עכשיו בטח באות אצל פריטוש הפקידות מהקריה, כמו בכל צהריים, החיל-אווירניקיות המלוקקות עם סמלי היחידה נעוצים להם בחול על השדיים, עם הכפתורים הפתוחים כדי לשגע את הגברים, זוללות מול העיניים של כל העולם את הספאגטי בולונז המוקרם ברוטב פטריות, במצמוצים חזקים הן מושכות את האטריות הלולייניות אל תוך השפתיים, מוצצות, אלוהיות, את ההזיות עד הסוף. פרטוש זה לא טיפש, יודע כמה טוב עושות חיילות מהקריה לעסקים שלו.
נאבילה אומרת לי, בחייאת אחמד, אחרי שהכל ייגמר ,יום אחד זה חייב להיגמר, תביא אותי קצת לנשום חיים בתל-אביב שלך, איפה אתה אומר שאתה עובד בשביל כמה גרושים להביא הביתה פיתות לילדים, נו נראה איפה אתה משיג עוד קצת אש לחיים הכבויים שלנו, איפה חיילות של פרטוש עושות חיים בצהריים.
אבל עכשיו תל-אביב מפיש. סגור תל-אביב בשבילנו.
ולפעמים, אחרי החיילים, אני מריח מהגוף שלה את התבלינים שלהם, את השמן-רובים, את האד של ההל. לא הכל מסריח.
אתמול אמרה נאבילה שמישהו הפיץ בבסיס שהיא נגועה אבל החיילים אמרו על החיים ועל המוות.
ואולי עוד קצת יבואו טרקטורים דינוזאורים צהובים של 'ג'נרל אודי האחראי על ההריסות והעקירות ויהפכו הכל אפילו את בקתת-המחצלות שלנו ויכסו הכל באדמה אפילו את הביוב והכל יהיה זבל, אפילו הזבובים.
