בסרטי המערבונים שכולנו אהבנו בצעירותנו החיים היו פשוטים: הטוב היה טוב מוחלט, ללא חסרונות ומגרעות, והרע היה רע מוחלט, חף מכל תכונה טובה. החיים, כפי שלמדנו להכיר כאשר התבגרנו, מורכבים קצת יותר: גם לאדם המושלם יש מגרעות, כמו שגם רבים מאלו אשר מוצגים כרשעים, אינם תמיד התגלמות הרוע המוחלט.
מסתבר שעובדת חיים זו, הנהירה לכל אדם ברחוב, נפלאה מבינתם של חלק מהכתבים הבכירים בעיתונות הכתובה. בניצול מחפיר של הבמה הציבורית הניתנת להם בשפע, הם עושים עבודתם פלסתר ביצירת מצג שוא שבו העולם מתחלק לטובים ורעים. מצד אחד הלבנים משלג, ומצד שני השחורים משחור.
קחו לדוגמא שתי כתבות שהתפרסמו בהפרש של שבוע על ידי אותו כתב, בן כספית, במוספי סוף השבוע של מעריב. בראשונה יצא מר כספית למסע צלב פופוליסטי נגד חברי הכנסת הטריים (בעיקר מהליכוד, כמובן) אותם דימה לכנופיית פרחחים. גם מי שיש לו טענות והשגות על עבודתם של ח"כים אלו ראוי לו שיתקומם מול ביטויים כגון "פרחחים נבערים ואלימים", "ידרסו נשים זקנות", "חסרי תרבות" או "מרבים להתהולל ולהשתולל".
קשה גם שלא לעמוד נדהם מול העלמות טוטאלית של סטאנדארטים עיתונאים בסיסיים כגון זכות התגובה, ציטוט מקורות (ולא רק פחדנות אנונימית) ואיזון מינימלי. השבוע מתהדר הכתב בתמיכה נרחבת שקיבל מקוראים. אכן, יש שכר לפופוליזם.
הכתבה השנייה, אשר התפרסמה השבוע במוסף "סוף שבוע" היא טוטאלית בכוון ההפוך. הפעם מדובר בקצין הפורש מצה"ל, תא"ל עיבל גלעדי, אשר זוכה למנה דביקה של קילוסים מעטו נוטף הדבש של מר כספית. אם נאמץ את האמור בכתבה, אזי מאז נוסד צה"ל טרם קמה לו דמות כה חכמה, כה מבריקה וכה בעלת חזון כמו הקצין הנ"ל, אשר צה"ל ברשלנותו הרבה מוותר על כישוריו הברוכים. גם מבלי להכיר את אותו קצין ומידותיו התרומיות, קשה להאמין שהעיתונאי החרוץ לא מצא ולו שבב של מידע או דעה המאזנים את שפע המחמאות אותן הרעיף על נושא כתבתו.
בולטת במיוחד התעלמותו ממשפטי הרהב אותם נשא תא"ל גלעדי השבוע בהרצאה בכנס, בהם הודיע כי צה"ל יכול לכבוש את דמשק בקלות רבה מזו שהאמריקאים כבשו את בגדד. קיימים ספקות רבים לגבי התבונה המדינית באמירת משפט זה, גם אם הוא נכון, וברור איך היה משתלח העיתונאי לו היה נאמר המשפט למשל על-ידי השר איתם, השר ליברמן, או כל אחד מהמחנה ה"לא נכון" לדעת הכתב. בכתבה, הנושא כלל לא קיים, כמו גם אף הסבר ממישהו במערכת מדוע לא קודם הקצין לתפקיד בצה"ל.
אז יש לנו את הטוב ואת הרע בסיפור. ומיהו המכוער? המכוער הוא סגנון הכתיבה הפשטני להחריד, הפופוליסטי והמתחסד, היוצר אצל הקורא תחושה של מערכת שבה תמיד "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו". כאשר מטפטפים לקורא יום יום את המסרים הללו מביאים לערעור אמון יסודי בכל מערכות השלטון שגם אם אינן מושלמות, אין הן ראויות לטיפול שטחי ומקומם של עיתונאים חד-ממדיים.
