"מדינת ישראל היא בעצם לא מדינה, לא חברה, לא עם - היא אוסף של נימוקים", כותב עמוס עוז בספרו כל התקוות, מחשבות על זהות ישראלית.
הנימוקים הללו מתגוששים ומתנגשים אלה באלה, צורחים עד לב השמים, לפעמים שולפים אקדח בכיכר.
השסע הגובר הוא הזהות הישראלית העכשווית: שמאל וימין, חרדים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים, סוציאליסטים וחסידי השוק החופשי, פנאטים וליברלים, ספקנים ואידיאליסטים, פלשתינים ויהודים, האבות המייסדים והנינים הפוסט-מודרניים.
בספר זה בוחן עוז את מה שעומד מאחורי הנימוקים: מה רצינו לבנות ושכחנו, מה ביקשנו לשכוח ועליו אנחנו בונים. בעין צלולה הוא חודר אל הפחדים והתקוות, הגעגועים והכמיהות, בניסיון למצוא פתרון או לפחות לחדד את סימני השאלה.
יהודי, שלא מסוגל יותר לחיות כיהודי, הופך להיות ציוני כותב בספרו "הדרשן" חיים הזז.
והישראליות, היא המשכה של הציונות.
כילד בשנות השישים, חוויתי את כור ההיתוך של הישראליות בדרך סוריאליסטית. בטיול לנמל חיפה, בכיתה ב', נערך לנו סיור חופים בין חיפה לעכו. בספינה, הייתה כיתתי, וכן כיתת בנים ערבים מעכו. בניצוחו של המורה, ערבי, החלו התלמידים הערבים לשיר את השיר "ישושום ישושום מדבר וציה" המשיכו ב"השמעת איך בנגב ארץ מול שמיים" וקינחו ב"נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת".
למרות שהייתי רק בכתה ב' הבנתי את האבסורד, ואת כובד המטלה שהטילה מדינת ישראל על המורה והתלמידים הערבים, ובאיזה מקום אף ריחמתי עליהם.
ואכן, שנת 1962 הייתה כנראה שנה בה נדמה היה כי ההוויה הישראלית ניצחה ניצחון שלם, ובארצנו לא חיים יהודים, מוסלמים ונוצרים אלא י ש ר א ל י ם.
ההוויה הישראלית, הנה הוויה חסרת רוחניות לחלוטין,ישראליות אומרת כיבוש שממה, ייבוש ביצות, הליכה להגשמה, לנחל, לצנחנים, לטנקים, לקיבוץ, להרוס ולבנות, לכבוש ולדכא. הישראליות הנה הוויה חומרנית, אין בה טיפת רוחניות. הווית הטרקטור, והבולדוזר.
הישראליות הגיעה לשיא פריחתה במלחמת ששת הימים, עת כתשנו, ניתצנו, פיזרנו לכל רוח את המצרים הסורים והירדנים. הישראליות, כבשה את יהודה שומרון ועזה ושברה להם את העצמות.
גיורא ותמר הקיבוצניקים הישראלים, נראו בכרזה, בדיוק כמו האנס וליזל הגרמניים בכרזות של שנות השלושים שהפיץ שר הנוער הגרמני.
ואז קם לו יהודי דתי, חכם והפריח לעולם מילה יהודונאצים. וזה הרגיז, איך אפשר לקרוא ליהודי יהודונאצי?
היהדות לעומת זאת, לא אהבה את הישראליות.
היהדות התקיימה לה בצנעה, בבתי כנסת ובבתי המדרש. תפילות שמתקיימות בדייקנות של שעון שוויצרי שלוש פעמים ביום בבתי הכנסיות בערים, במושבים בעיירות הפיתוח.
ברבות השנים, הזדמן לי לקרוא את הביוגרפיה של גדול הפוסקים הליטאים בדורנו, הרב ש"ך הרב ש"ך שונא טרקטורים, כשהוא שומע טרקטור הוא מתחלחל... "א קיבוצניק מיט א טראקטור" היה לרב ש"ך כמשל לישראלי החדש, כוחני, חסר רוחניות, מלא עוצמה פיסית, חסר יהדות לחלוטין.
הישראלית ניסתה לדרוס את היהדות, האמרה "דרוס כל דוס והשמד כל חרד" מוכרת לרוב הישראלים.
מנהיגי היהדות, בחכמתם בקלות את חומרנותה של הישראליות, את תאוות השלטון של מנהיגיה וכמתאבקי קרטה המנצלים את עוצמת יריבם ידעו לנצל את תטוות השלטון של הישראלים כדי לפרוח, ולקבל טובות הנאה מהשלטון לצורך חיזוק בני עדתם, ולמרבה האבסורד, פרחה ממצב של אודים מוצלים, לקהילה המונה כמעט
מיליון איש.
גסיסת הישראליות.
מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, האינתיפאדה הוכיחה לישראלים כי משהו לא עובד.
יצחק רבין, המנהיג הישראלי האחרון, שאפשר לכנותו ישראלי, עלה לשלטון בעזרתם של הערבים ה"ישראלים" גם הערבים של 1992 היו בחלקם ישראלים.
רצח רבין סימן גם את קץ הישראליות.
משנת 1995 חלה התמוטטות מוחלטת בזהות הישראלית הערבים הישראלים חזרו להיות פלשתינים. והישראלים לשעבר, קובץ אנשים חסרי זהות רוחנית אמיתית, בוהים במציאות ההזויה המשחקת לפניהם.
חלקם משיגים דרכונים אמריקאים קנדים, אירופאים ומעתיקים מגוריהם לארצות חוץ.
חלקם הכמהים להמשך החיים הטובים עד שנת 2000 מנסים ליצר שקט על-ידי הקרבת ההתנחלויות וסיום "הכיבוש". חלקם, אנשי הפועל המזרחי לשעבר, ממשיכים את הזהות הישראלית, והוסיפו לה סממן של קנאות דתית הזרה ליהדות של ישראל סבא.
חלק נכבד אדישים מוכים, ממשיכים לחיות, ומקווים לטוב. מה שנשאר מהישראליות זו החומרנות, הדורסנות, הרכושנות הקשה.
אין טיפת רוחניות, אין טיפת אידיאולוגיה.
ורק היהדות החכמה, זו השורדת כבר 3000 שנה, מתקיימת לה באותם בתי כנסת, באותם בתי מדרש, באותם מאות אלפי ספרים כל יום, ערב בוקר וצהרים, מתקתקות להם התפילות בדייקנות של שעון שוויצרי.
הישראליות כמדומני בגסיסתה.
המפלט האולטימטיבי, היהדות, נמצאת שם כאם טובה המחכה לקבל את בניה לחיקה.