שמעון פרס גדול המדינאים החיים כיום בעולם, אדם עם יכולות וכישורים מדהימים, לא יודע - אולי הוא לא רוצה, אולי הוא לא מסוגל - לסיים יפה, בכבוד, את הקריירה הפוליטית-מדינית העשירה לאין-קץ שלו.
הייתכן כי איש החזון והמעש הזה הוא אדם לא מציאותי עד כדי אי-ראיית מקומו בה?
האם הוא באמת ובתמים חש וחושב עצמו כמי שאין שני לו במקום הראשון?
האם ייתכן - הייאמן כי ייתכן? שהוא תלוש מהמציאות עד כדי גיחוך-עצמי-לדעת?
מה, הוא לא שומע עת ההתלחשויות ההולכות ורמות מאחורי גבו? האם עד שלא יוטחו בפניו שלוש המלים הבוטות "לך הביתה, שמעון", הוא לא יחשוב שאולי, בכל זאת, אחרי כל השנים, ההצלחות, הכישלונות, החלומות, העלבונות, התסכולים, האכזבות, החיוכים, הפרסים, תהילת העולם, אולי בכל זאת, איך לומר זאת בזהירות, איך לכתוב זאת בעדינות, הגיע זמן לפרוש?
היושר וההגינות מחייבים אותי להודות: אני מעריך את האיש המופלא הזה - כמעט מעריץ אותו. דווקא משום כך יש לי זכות מוסרית להשיא לו את העצה היחידה המתבקשת: פנה את מקומך, אדוני חתן פרס נובל לשלום, מר שמעון פרס.
איש תרבות כמוך בוודאי ימצא תוכן עשיר ורב למלא בו את הזמן בפנוי שייווצר וייוותר לך, אם וכאשר. אתה לא תשתעמם. תקים חוג משוב וחוג תהודה וחוג חזון וחוג פיוס. ימיך ושעותיך ימלאו פגישות ואנשים, אורח חיים שאתה מורגל לו מזה שנים. בין לבין, תעלעל ותעיין בעוד אחד מאין-ספור הספרים שאתה מתוודע אליהם בתיאבון שאינו יודע שובע, בסקרנות בלתי נדלית, בקדחתנות בלתי נלאית. ויפה שכזה אתה, איש מעלה אנין טעם שכמוך.
מדוע אתה מחכה? למה? למי? עד מתי? עד שאפילו אדם כמוך, יחיד סגולה, אדם שלעולם לא נח ולעולם לא מתעייף ואדם שגם כאשר הוא מתבגר ומתבגר לעולם אינו מזקין ייהפך - הו, לא - לישיש תשוב וסיעודי?
עד 120 אדוני היקר, אבל לא בפוליטיקה. כבר לא, שמעון היקר, כי זמנך, איך לומר, קצת קצת בכל זאת עבר.
שמך יינון לעד במקומותינו. מעשיך יצוקים בסלע קיומנו. הם שמורים וזכורים ונצורים בתולדות האומה לתפארת מדינת ישראל והחזון הציוני.
אני, הקטן, אהיה הראשון שירוץ אל חנות הכובעים הסמוכה לרכוש כובע כדי להסירו בפניך. אני אהיה זה שאריע לך בכיכר העיר כאשר תלך, אחרי כל השנים, לעשות לביתך, לבלות בחיק משפחתך, ליהנות מכל מה שמהנה אנשים רבים כל-כך: החיים הקטנים, הפשוטים - כל מה שגם אתה, שיודע ליהנות מכוס שיכר ואולי גם מארוחה טובה יודע ליהנות ממנו. שלא לדבר על המון הספרים שאתה בוודאי משתוקק לקרוא. ולטייל. ולנוח, פשוט לנוח, שמעון, כי אין לאן לרוץ ואין בשביל מה.
"אתה לא תספיק, אתה לא תספיק, אתה לא תספיק דון קישוט" כמאמר השיר. כבר הספקת המון, שמעון. העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט, ומדינת ישראל בפרט שבפרט עודנה משוועת למנהיגות אמיצה, יוזמת, פורצת דרך, מעשית, אבל אתה כבר לא תוכל עוד להיות המנהיג שיחלץ אותנו מהבוץ שבתוכו אנחנו מבוססים ושקועים עד צוואר. לא משום שאתה לא מסוגל (יש רבים שסבורים כי אתה אכן לא מסוגל) אלא משום שאתה כבר קצת, איך לומר זאת בזהירות, איך לכתוב זאת בעדינות, טיפה מבוגר.
האם באמת ובתמים נכון מה שאנשים מתחילים להתלחש ולהפיץ - ואם טרם התחילו, בוודאי יתחילו - שהתפקיד החשוב, העיקרי, שאליו אתה לוטש עיניך ובו מרוכזים כל מעייניך, תעצומות נפשך, הרהורי לבך ומשאבי האנרגיה האדירים שלך הוא, אחרי ככלות הכל, מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה?
לא, שמעון היקר. אנא ממך. אל תעשה לנו את זה. אל תעולל ואל תחולל לעצמך את זה. רק לא זה: רק אל תתחיל להתבזות, כי אז אפילו שטיח אדום לא ייפרש לרגליך כשתרד, בסוף כל הסופים, מבמת ההיסטוריה - זה ייתכן? זה אפשרי? או, לפחות, מבימת הנואמים של מרכז מפלגת העבודה, בדרכך הביתה, למרות הכל, אחרי הכל, הביתה.