דבר מעניין קורה בדרך לקלפי של משאל העם - התיאורטי, בשלב זה. אנשי שמאל דוגמת יוסי ביילין - נגד נסיגה חד-צדדית, אבל בעד נסיגה עם חתימה על הסכם ז'נבה, כדרך של הסכם קבע. לעומתם, אנשי מרכז, דוגמת טומי לפיד וחבורתו + שרון ומקורביו וקומץ תומכיו בליכוד, בראשות אהוד אולמרט - בעד נסיגה חד-צדדית גם ללא הסכם, בשל היעדר פרטנר לדיונים והסכם. החלוקה הזאת של בעד ונגד, חוצה גבולות רעיוניים, מפלגתיים והניגוד המעניין של פוליטיקאים, אנשי ציבור ועמך מכל קצוות הקשת הפוליטית. את ההתפלגות הרעיונית הזו, ניתן למצוא גם בין גורמי הביטחון: צה"ל, שב"כ ואחרים שמעלים טענות כבדות משקל, איש איש לרעיונותיו.
נסיגה חד-צדדית יש לה יתרונות וחסרונות, בעלי השלכות מדיניות, ביטחוניות וחברתיות מהותיות לחיינו. לדוגמא: החלטה על נסיגה חד-צדדית ללא קונצנזוס רחב בעם, יכולה לגרום לקרע ולניצני מלחמת אזרחים - אלא אם תהיה הסכמה חד-משמעית, של לפחות 75% מהעם היושב בציון.
מצד שני, ברור שיש לקחת בחשבון "גוש חוסם" של השמאל + ערביי ישראל, המזדהים בגלוי זה שנים עם אחיהם הפלשתינים, רואים את עצמם כחלק מהם, והקיצוניים שבהם אף כחלק מהמדינה הפלשתינית העתידית לכשתקום - שהם כמובן יצביעו בעד.
כמו כן, יש טעם בדברי גורמי הביטחון, הטוענים כי נסיגה ללא הסכם - תיתן "רוח גבית" לטרור ולהמשך פעילות חבלנית מאסיבית. שהרי נסיגה או התקפלות בתנאים אלה, דומה לנסיגה המבוהלת מלבנון על השלכותיה הביטחוניות, כלומר המשך הלחץ, הטרור, גם ביש"ע היא התרופה הנכונה לנסיגה ישראלית נוספת.
ומה יהיה יום אחרי הנסיגה: האם תשקוט הארץ ל-40 שנה, 40 יום או 40 שעות? התשובה נראית על-פניה ברורה. אז מה נרוויח - ביטחון, זמן, אהדה בינלאומית, פחות טרור, פיגועים הרוגים ופצועים? מסופקני.
המשווים את המצב בעזה או ביש"ע ללבנון שוכחים, כי שם מדובר היה בגבול בינלאומי ברור וקבוע המוכר על-ידי האו"ם והמעצמות, ואילו כאן אין גבולות קבועים וברורים, כי ברור לכולם - בארץ ובחו"ל - שגבול 67' כפי שהיה - לא יחזור כבר לעולם. חבל שהחברה הערבית והמנהיגות הפלשתינית לדורותיה לא למדו לקח היסטורי - מאז מלחמת השחרור. כאשר הציעו לערביי ישראל את תוכנית "החלוקה" המפורסמת, בה גבולות המדינה היו מצומצמים ומשונים למדיי, עם יתרון ברור למדינה ערבית - המנהיגות שלהם סרבה בתוקף, מתוך מחשבה שלא עזבה אותם עד היום - כי ניתן לנצח את היהודים, להכריעם, לנשלם ולהבריחם מכאן.
תיאוריה זו קיימת וחיה עד ימינו, גם אצל עראפת, החיזבאללה והג'יהאד האיסלמי, וצריך רק לשמוע ולהאזין להצהרות שלהם ולנאומים במסגדים ובאירועים שלאחר חיסולים ממוקדים.
ברור שבנסיבות אלה ולאור תפיסה זו, על ממשלת ישראל לנווט את דרכה במציאות העכשווית, עם מבט ביטחוני והיסטורי לעתיד. "מפת הדרכים", שארה"ב ומעצמות אירופה תלו בה תקוות גדולות, הולכת וגוססת מול עינינו, בעיקר בזכות האי-רצון והאי-מדיניות של ערפאת וחבר עוזריו, ולתוך ואקום זה נכנסים בקלות האלמנטים הקיצוניים של החמאס והחיזבאללה. לכן, יש לנער מחדש את השטיח של "מפת הדרכים" ולמצוא רעיון יצירתי שיבוא במקומו או יתבסס על עיקריו.
אחת ההצעות הנראית לי סבירה ובעלת יכולת ביצוע וחיים משלה, היא "אולטימטום", שיתן לרשות הפלשתינית, לרבות החמאס והג'יהאד, שישראל דוחה את הביצוע החד-צדדי - לתקופה של שנה - כדי להגיע להסכם, הסדר חלקי, זמני, על גבולות ומדינה פלשתינית. והיה אם ההצעה תידחה - לבצע פעולות חד-צדדיות לאור עקרונות "מפת הדרכים" - תוך אזהרה ברורה, שאלה עלולות להפך להסדרי קבע שלא ניתן יהיה לשנותם.
כמובן, שלצורך "אולטימטום" מעין זה רצוי וראוי לקבל את תמיכת ארה"ב ואירופה - אך נראה לי שגם הם מוכנים לנסות ולחפש כל שביב תקווה לסיום הסכסוך המסובך והאלים באזור.
_________________
הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.