שנה חדשה צועדת על בהונות, ואנו מסיירים במחוזות ילדותנו בירושלים, משוטטים בשכונת מחנה יהודה, נוגעים בשער האליאנס, נפעמים משעון הצל ובית הכנסת "זוהרי חמה" - וזוכרים ירושלים של רוח: ירושלים של אמונה וערכים נשגבים. הרגליים לוקחות אל שבילי הקסם, השפתיים לוחשות תפילה לזכר אותם ימים. היכן נעלם אותו עולם תמים, אותו מעיין של מים טהורים, מי הילדות הקסומים?
תשרי וחשוון ותכף שנה חדשה תכבוש אותנו. זו העת לשוב לארץ הילדות שלנו, לשכונות האציליות של ירושלים, לבית הישן בבתי סיידוף, לשעון הצל... לחפש את האור האמיתי.
המבט האמיתי רואה עד מעמקים: מחנה יהודה אינו רק שוק, והבתים היפים של הנחלאות אינם רק מתחם של שכונות לאמנים. הכל נראה קצת שונה, אבל האבן הירושלמית עודה איתנה. בתי הכנסת בזכרון יוסף ובנחלת ציון ובמזכרת משה אומנם התייתמו, אבל הזיכרונות נשארו והרוח עודה רוחשת.
מעבר למציאות היומיומית העכשווית תמיד מחכה לנו המציאות האחרת. צריך פשוט ללחוץ על המתג של מכונת הזמן ולשוב לֶעבר, אל ימי הילדות. אנו, שנולדנו סמוך להכרזת העצמאות בתש"ח, מטיילים כאן בעקבות ילדותנו. את עיקר שנות ילדותנו עשינו בשכונת "בתי סיידוף" בירושלים, והטריטוריה של הילדות היא כל המרחב של שכונת מחנה יהודה והשכונות הנלוות לה (אבו בסל, בית יעקב, שכונת פחים, נחלאות, מזכרת משה, אוהל משה ועוד).
כשאנו חוזרים למראות הילדות, הלב חוזר לאותן שורות עטופות נוגה, אותן אותיות קודש שבהן פתח חיים נחמן ביאליק את סיפורו "ספיח":
- "באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי הדברים, עיקר תמציתם. ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מ ע י ן הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה"...
ירושלים של אותם ימים הייתה המעיין הראשון. אבן השתייה, שממנה שתינו: ימי תשרי של ירושלים בשנות החמישים שייכים לזמן אחר, להיסטוריה אחרת. ירושלים של אז סלחה לנו על הכל. בשיר "עיר נמסה" מתאר הרצל חקק את ימי הסליחות באותן שכונות קסומות, והנה כמה שורות (השיר לקוח מספר שירים חדש "אנא בכוח, אנא בשיר"):
- אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה
יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת...
הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת גְּאֻלָּה.
מִתְמַהְמַהַת. אֲוִיר לַח
מֵאִטְלִיז. עָנָן שֶׁל רַעַד
מִשָּׁם, מֵעֲיָרָה מִתְגַּעְגַּעַת.
זָעָה מִבַּיִת. דּוֹפֶקֶת בַּתְּרִיסִים.
מְעִירָה נִרְדָּמִים.
קוֹלָהּ מַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת.
נכון, ירושלים השתנתה. רוח הפלאים כמו נעכרה במעט. הבאר בשכונת הילדות נסתמה. ויש רעד. לפעמים הלב משתוקק להפליג אל המציאות שהייתה, לכבות את כל האמצעים הטכנולוגיים ולשוב אל הימים הפשוטים של שנות החמישים (של המאה העשרים, כמובן). הסיור, שאנו מציעים לכם כאן, הוא סיור עם טעם של פעם, סיור אל מחוזות הילדות שלנו. מוכרי התפוחים המסוכרים, משחיזי הסכינים, חלב שנמכר ליד סף הבית, האוטו של השכן שהותנע במנואלה... כשאנו זוכרים דברים לאחור, אנו נוטים לא פעם ליפייף דברים. לעתים הכל שב מבעד לצמר גפן מתוק.
היום בצאתנו אל מחוזות ילדותנו (ולפעמים אנו מדריכים קבוצות של מטיילים לשם), אנו מחפשים את מה שהיה, את קסם האתמול והגעגוע. אבל הלב יודע גם לפרפר, והעיניים רואות את השינויים. הזמן נוגס יום-יום בשכיות החמדה של העבר, דברים משתנים, מקומות נהרסים, ואנשים שראית אותם כחלק מן הנוף - אינם עוד. בתוך המתיקות של החזרה לילדות, יש גם תחושה של עצב. הטעם המתוק והטעם המר הם הם הנוסטלגיה שלנו. למי שלא יכול להצטרף אלינו בפועל ולטייל איתנו ממש בתוך הבתים והחצרות, אנו מציעים ללכת בעקבות המלים. כתבנו ברשימה זו את הסיור שלנו, כדי שלא תחמיצו את החוויה הזאת.