מצאנו בתורה בספר ויקרא את הנימוק הבא לאכילת אוכל כשר: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהר..." (ויקרא כ' כד-כה).
התורה עושה הקבלה בין ההבדלה בין ישראל לעמים לבין ההבדלה שעל איש מישראל לעשות בין מאכלים טמאים לטהורים. חז"ל לא הסתפקו בזה ואף הוסיפו איסורים משלהם: לַחְמם, שַמְנם ויֵיְנם של הגויים נאסר למרות שהוא נעשה בתכלית כשרות של תורה (ע"ז ל ע"ב), וכן אסרו חלב גוי וגבינת גוי, ואם לא די בכך אף אסרו שיהא היהודי סועד עם גוי גם אם המזון כשר למהדרין מן המהדרין.
כל כולן של מצוות הכשרות נועדו ליצור חיץ בין ישראל לעמים. שלא יהיה מאכלנו מאכלם ולא נשב לסעוד אתם. התורה אף מציינת מהן ההשלכות של סעודות משותפות: "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנתָיו אַחֲרֵי אֱלהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלהֵיהֶן" (שמות ל"ד טו-טז) - המפתח להתבוללות זו האכילה המשותפת עם גויים, כפי שמסביר הרמב"ם "שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה טו).
אולם מה שקורה בדורנו, זהו ההפך הגמור מכוונת התורה וחכמינו זכרונם לברכה. חוקי הכשרות הפכו למבדילים בין יהודי ליהודי במקום בין יהודי לגוי. אם חוקי כשרות של התורה ושל חז"ל היו למען אחווה בין יהודים והתבדלות מן הגויים, הפכו מנהגי הכשרות בימינו למסך ברזל בין יהודי לשכנו.
ואם כל השנה זה מסך דק, הרי שבפסח זה הופך ל"מסך ברזל". זה אוכל בד"ץ וזה רב"ץ וזה חצ"ץ. זה פוסל בדצ"ו של זה וזה פוסל חצ"צו של זה ואין לך פרוד גדול מזה. בא אורח, מגישים לו כיבוד. תגובתו הספונטנית ה"דתית" היא לדעת מאיזה בד"ץ האוכל? היש לך הלבנת פני חברו גדולה מזו? חג הפסח כבר מזמן הפסיק להיות "חג המצות" כפי שצוותה עליו תורת משה והפך להיות "חג הקטניות". המוצרים נהיו "כשרים לפסח ללא חשש קטניות" - לא מצאנו כשר לפסח "ללא חשש חמץ". נהפכו היוצרות, המנהג (הקטניות) נעשה חמור מהאיסור (החמץ).
אם בקרבן הפסח מצווה התורה: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות פרק יב ד), הרי שבימינו אי אפשר שנאכל עם השכן את השה? הרי אנו אוכלים "חלק" והוא אוכל "קטניות", אנו אוכלי שחיטה של רב פלוני והוא של בד"ץ אלמוני? ועוד כהנה וכהנה מחיצות המבדילות בין יהודים ליהודים?!
התורה רצתה כי תהיה אחווה בין השכנים שהרי אמר שלמה: "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כז י), ואילו בקהלנו אפילו אצל האח הרחוק אנו נמנעים מלאכול, כַּלָה מתנזרת מלאכול אצל חמותה, ובן אצל אביו, והכל בשל "חוקי כשרות מוזרים" - אֱ-להִים לא יְדָעַם חֲדָשִׁים מִקָּרב בָּאוּ לא שְׂעָרוּם אֲבתֵיהֶם. חומרות שמטבחו של משה רבינו ע"ה לא שמע עליהם. לפי המצב כיום אם משה רבינו היה מזמין מאן דהוא לסעוד על שולחנו, קרוב לוודאי שהוא היה נתקל בסירוב מתנשא "מטעמי כשרות" או "מהדרין".
לעומת זאת כל אותם מגביהי המחיצות בין היהודים, יושבים עם גויים כאחים ממש וכל מה שמטריד אותם זה האם האוכל העתיד למלא את כרסם (היהדות שלנו לא מצליחה להמריא מעל גובה הכרס) כשר הוא לפי בדצ"ם, ואם כך הדבר, אין מן הנמנע להרים כוסית "לחיים", עם כל גוי מזדמן, וללקק את השפתיים מאוכל המוקפץ על-ידי טבח שליכסוני עיניו מעידים על גיוּתוֹ.
משהוא קרה לנו, חדלנו לעבוד את ה' דרך תורת משה, והתחלנו לעבוד את עצמנו דרך הבטן. במקום שהתורה והשו"ע ינחו את דרכנו עושה זאת הכרס. תהיה פרשת שמיני, שאותה אנו עומדים לקרוא בשבת שלאחר הפסח, וחוקי הכשרות המפורטים בה, תמרור אזהרה לאן אנו עלולים להתדרדר, וסימן דרך לאן עלינו לשוב בתשובה שלמה בכדי לשוב ולהיות עושי רצון ה' ותורתו.