לפני מספר שבועות ראיתי על שער אחד מהצהובונים במדינה את תמונתה של הנערה, רוני דואני. נערה בת גילי, ומי שנחשבת לדבר הבא בפופ הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה.
לא מובן לי למה הנוער במדינת היהודים מתחנך על ברכיהם של יהודה לוי או דודי בלסר, או על ברכיה של "היפה בנשים" ומלכת הפלסטיק מורן איזנשטיין?? למה לא על סמלי המורשת שלנו, של העם היהודי, שחי בארצו מזה 54 שנה והספיק לפתח פה לא מעט גיבורי תרבות, שאולי לא יפים וכריזמטים כמו בלסר ואיזנשטיין, אבל וודאי יכולים להתמודד מבחינת עומק ומשמעות.
המזל הפרטי שלי, ועל כך אני יכול רק להודות, שאותי חינכו, ועדיין מחנכים, להכיר את נתן אלתרמן, ש"י עגנון, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים וטובים.
בתקופה האחרונה הכתרתי סופית את גיבורי ילדותי. הראשון שבהם הוא אלתרמן. מעולם לא נפתחתי לעולם השירה, בוודאי לא לזאת הכתובה ואשר איננה נשמעת. עד היום אשר הוצאתי מהמדף העליון בספריה הביתית את אחד הכרכים היפים שישנם בכתביו. כרך זה נקרא: "הטור השביעי", והוא מכיל את כלל הטורים שכתב אלתרמן ביומון ההסתדרות המיתולוגי, "דבר", בהם תיאר מדי שבוע את התפתחותה של המדינה מזווית כ"כ ייחודית, עמוקה ומרגשת.
הגיבור השני הוא כותב טור נוסף, עולה מהונגריה, אשר העברית השגורה בפיו והמבטא ההונגרי הכבד שלא יעזוב אותו, לא משנה כמה זמן הוא יחיה כאן, הפכו לסימן ההיכר שלו. אפרים קישון ממשיך להצחיק, לרגש ולהפליא אפילו אותי - נער בן 16 שגדל בתוך ג'ונג'ל שכזה, שטחי ודוחה, שהולך ומשתלט פה על כל חלקה תרבותית וטובה.
הלוואי ויהיה פה טוב יותר, הלוואי ועל שער העיתון תתנוסס תמונה של מלחין ישראלי שהגיע רחוק באירופה האנטישמית ולא של גיבורי הפלסטיק שהופכים כאן במדינתו של העם הנבחר, לגיבורי תרבות, שהולכת ונעלמת.