ביום 9.3.04 עבר בקריאה שלישית "חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004". לכאורה, עוד חוק מתוך אינספור חוקים שהכנסת מחוקקת; ושלא-לכאורה, חוק שיש בו אינספור משמעויות מביכות למערכת המשפט. נבחן תחילה את החלק הלכאורי, דהיינו מה אומר החוק ונעבור לחלק הלא-לכאורי, דהיינו מהן הסיבות שבעטיין פעלה הכנסת לחוקקו.
מה אומר החוק?
יוזמי החוק היו חה"כ משה גפני, נסים זאב, דוד טל, אליעזר כהן ואמנון כהן. הללו סברו שיש לקבוע בחוק, ששופט או דיין יהיו מנועים מלשבת בדין, כאשר יש להם קירבה משפחתית או חברתית לאחד הצדדים, או למייצגיהם. לכאורה חוק הגיוני לכל דבר. החוק במתכונתו הסופית, שזכה גם לתמיכת משרד המשפטים, תיקן את חוק בתי המשפט ולפיו לא רק אחד הצדדים יוכל לבקש פסלות שופט, אלא תהיה זו גם מחובתו של השופט, אם וכאשר:
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.
עד כאן לשון החוק, ויודגש שבנוסח "עניין אישי ממשי" בין שופט לעורך-דין, לא מדובר במפגשים הנערכים בחוגים מקצועיים למשל, אלא ב"קירבה ממשית". התיקונים הללו הוכנסו בהתאם גם לחוק הדיינים, חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, חוק הקאדים וחוק השיפוט הצבאי, אך משום מה, לא הוכנסו לחוק בתי הדין המינהליים, המתייחס לוועדות הערר, ששם ניגודי העניינים הם מן המפורסמות (כיו"ר עמותת נמר - נפגעי מס רכוש, הצלחתי לאלץ את המדינה באמצעות סידרת בג"צים לקבוע קריטריונים לועדות ערר למס רכוש, ובעקבות כך התפטרו עשרות חברי ועדות ערר).
יצויין, כי הדיונים בוועדת החוקה לגבי השינויים לא התנהלו על מי מנוחות. הועלו למשל חששות שבעלי דין מתוחכמים, שיש להם עניין לפסול שופט, עלולים לשכור את שירותיו של מייצג שיש לו "קירבה ממשית" אל אותו השופט, שייאלץ לפסול עצמו. כדי למנוע מצבים אלה, תוקן באופן משלים גם חוק לשכת עורכי הדין ולפיו נקבע כדלקמן:
53ב(א) התבקש עורך דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית משפט, ויש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין בשל התקיימות עילה מעילות הפסלות המפורטות להלן, לא יקבל על עצמו את הייצוג אלא אם כן ההליך הוא הליך קשור להליך קודם שבו ייצג עורך הדין את אותו צד או שבית המשפט התיר את הייצוג לפי בקשה שהגיש עורך הדין:
(1) השופט שנקבע לדון בהליך הוא בן משפחה של עורך הדין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) לשופט הדן בהליך או לבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בעורך הדין.
עד כאן אין זה אלא כרוניקה יבשה וכמעט חסרת פרשנות.
ולמשמעויות המביכות
אין כל ספק, שחוק זה הוא מביך מאד בלשון המעטה, אם לא שיעור מאלף לציבור השופטים בישראל בהלכות אתיקה ומוסר מקצועי. אנא הגענו? האם צריך להכתיב לשופט באמצעות חוק שעליו לפסול עצמו כאשר הוא מקורב לאחד מבעלי הדין או למייצגו? האם שופטינו המכובדים (וחלקם אכן מכובדים), אותם אלה המלינים על משוב לשכת עורכי הדין, הם חסרי אינטגריטי משלהם או כללי אתיקה משלהם? האם אי אפשר לסמוך על שיקול דעתם שהם יודעים בעצמם כיצד נכון לפעול כדי להימנע מניגודי עניינים? אחרי הכל, חוק מייצרים כשמסתבר שיש להסדיר כללי משחק ואין לסמוך בעניין זה על הנוגעים בדבר.
בעניין זה אציין, כי בשנות החמישים והשישים, היו באוטובוסים שלטים בנוסח "לא לעשן ולא לירוק". את ה"לא לעשן" הבנתי, אך לא את ה"לא לירוק". הנחתי איפה שכך היה פעם המנהג וכדי שיהיה ברור כיצד נוהגים במקום ציבורי, הונהג איסור מפורש בכתב, שיידעו. אם אגיע למדינה ובה יהיה כתוב "אסור להשליך בקבוקים מהחלון", יהיו לי מסקנות כלפי התחביבים הלאומיים באותה מדינה. אם יציגו בפני טופס קבלת מועמד לעבודה בחברה מסויימת ויהיה כתוב בו "חובה להשתמש בדיאודורנט" יהיו לי מסקנות כלפי העובדים בחברה. ועתה, יש חוק לשופטים, מתי הם מנועים מלשבת בדין. אז איזה מסקנות עלי להסיק מכך? יופי! נכון הנחת!
בדברי ההסבר לחוק מוזכר המניע. מדובר בבג"צ 1622/00 יואב יצחק נגד הנשיא ברק ואחרים, בעניין דרישתו של העיתונאי לפסול את השופט תיאודור אור במשפטו של הורוביץ בעניין פרומדיקו בע"מ. תחילת הפרשה בכך שכמייצגו של הורוביץ, מנכ"ל טבע, התמנה עו"ד פיני רובין שהינו חברו הקרוב של השופט אור. יצחק פנה אל השופט וביקשו לפסול את עצמו. לאחר שלושה מכתבים, השיב השופט אור בסירוב, בנימוק שכללי האתיקה השיפוטית שאותם ציטט יצחק, כפי שקבע הנשיא בדימוס מאיר שמגר בשנת 93', אינם כללים מחייבים.
לנוכח תשובת הסירוב, עתר יצחק לבג"צ. העתירה נדחתה על-ידי השופטים מצא, דורנר וקדמי הן משום שלפי החוק רק בעל דין רשאי לבקש פסלות שופט והן משום אותם נימוקים שבהם נקב השופט אור, דהיינו שכללי האתיקה לא עוגנו בחקיקה והם נותרו כ"חומר מנחה ומדריך". כתוצאה מפסק דין זה ומה שבא אחריו, אפשר לומר על השופטים, ניצחו בקרב והפסידו את המלחמה. יואב יצחק מצידו, אמנם הפסיד באותה עתירה, אך זכה היום בהישג הגדול של תיקון לחוק שבוצע באמצעות נחישותו ותעוזתו.
מסביב לאותו פסק דין התחוללו סערות של ממש, אך התוצאה המשמעותית ביותר היתה בהצעת התיקון לחוק. דהיינו, בא הציבור ואמר, שאם לשופטים אין כללים מחייבים לגבי השימוש בדיאודורנט, אז יש לחייב אותם באמצעות החוק, ואילו אנוכי הייתי שופט, הייתי שולח מחאה חריפה אל נשיא בית המשפט העליון על האופן שבו הוא נהג בעניין. כך או אחרת מן הראוי להזכיר את דבריו של השופט (כתארו אז) אהרן ברק בבג"צ 202/90, י.ב.מ. נ' משרד המשפטים: "ישאל השואל: היכן יוצב הגבול, ומתי תפסק אותה 'שרשרת' של ניגוד עניינים? תשובתי לכך היא פשוטה: השרשרת תקטע באותה חוליה, שממנה ואילך שוב לא יעלה החשש האובייקטיבי לניגוד עניינים. המבחן אינו סיבתי-עובדתי, אלא נורמטיבי. הכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים משקפים השקפה חברתית-אתית באשר להתנהגות הראויה של אדם הפועל למען זולתו. הם נגזרים, בכל הנוגע לעובדי ציבור, מרצונה של החברה לשמור על אמון הציבור ברשויות השילטון".
ואם זה לא הספיק, אז בימים אלה עבר ביוזמת ח"כ רוני בר-און חוק מביך נוסף, הקובע כי חבר בוועדה בוחרת "יצביע על-פי שיקול, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בוועדה". היה זה בתגובה להחלטת שופטי בית המשפט העליון להצביע כאיש אחד על מועמדים מוסכמים בוועדה לבחירת שופטים. השופט טירקל כבר פעל כמתבקש מהחוק ובישיבה האחרונה הצביע בניגוד לדעת הנשיא ברק והעיתונות מלאה בחששות, כיצד תיראה התגובה.
האם השופטים יפנימו את הלקחים משני החוקים הללו, מהמשוב ומעוד הרבה מאד סימנים בשטח? בעניין זה, מן הראוי להביא ציטוט נוסף מאת השופט (כתארו אז) אהרן ברק, בבג"צ 732/84, ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות: "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם אחד מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה".
___________________________________________________________
הכותב הינו מהנדס תעשייה וניהול, לוביסט ומנהל מאבקים ציבוריים, יו"ר נמ"ר (נפגעי מס רכוש), חבר בצוות המשפטי של עמותת אומ"ץ בראשות אריה אבנרי.
