מכל בחינה שהיא: קיומית, ביטחונית, כלכלית, רוחנית, אמונית, משפטית, מוסרית, גיאו-פוליטית, דתית, אקולוגית וכד', תוכנית עקירת קטיף נראית (במקרה הטוב) סהרורית ותמוהה.
אך חסידי תורת ההגיון והמדע הסיבתי לא בנקל ישלימו עם התמוה, ולכן הם שקועים בחפירה - ללא לאות - אחר בדל יתרון כלשהו לזממה זו. עד כה - לשווא. באופק גם לא נראית תקווה לבְּדָל הנ"ל.
אך יגעת ולא מצאת אל תאמין. מכיוון שברור שזממת קטיף משחזרת ליהודי בן המאה ה-21 את פיאסקו אוגנדה, צריך למצוא את ההגיון להעלאתה. כי הרי חייב להיות כזה. ובכן, נראה בבירור, ששרון ושרי חצרו נחושים להעביר את הדור הצעיר בישראל סדרת חינוך מתאימה. שיעור באמוניות ציונית. ציוניות-בדרך-השלילה. זוהי ככל הנראה מטרת זממת קטיף. ובא לציון גואל. בדרך השלילה.
כדי להסביר את ההגיון ראוי לנער קצת את האבק ממה שסומרר בדברי ימי עם-עולם כ"תוכנית אוגנדה".
ובכן, אז ב-תרס"ג (1903). מצב הביטחון היהודי בכי רע. פרעות קישינב (האינתיפאדה של העם המולדבי הכבוש). הרצל מנסה להשיג הכרה בזכות היהודי להתקיים בכלל ובארץ ישראל בפרט. שליטי העולם דאז: קיסר גרמניה, השולטן הטורקי וממשלת אנגליה מתחמקים.
לפתע, הצעה יצירתית מבריטניה: נכונות להחכיר לציונים מקלט בטוח באפריקה. לא באוגנדה ממש אלא בעמק המפריד בין שבט מאו במערב לבין קניה הצפונית כיום. הישג עצום באופק: צ'מברליין (גיבור מינכן בעתיד ושר המושבות הבריטי דאז) נכון להעניק לציונים "ממשל עצמי"! הרצל מחליט: אוגנדה אמנם אינה ציון, אך צריך לעשות משהו (הרי בשביל זה בחרו אותו!). אסור לבזבז זמן.
בבזל (הרצליה ד'שוויץ) מתחילים להתכנס הצירים לקונגרס הציוני. רק קומץ מעוזריו הקרובים של הרצל מקבלים מידע על התוכנית היצירתית בקנה ועל נאומו העתידי. הרצל נושא את נאום הפתיחה, ולאחר שמפרט את המבוי הסתום בשיחות עם הגרמנים והטורקים שולף את הצעת הבריטים: טריטוריה ליישוב היהודים באוגנדה, וזה ההסבר:
"הטריטוריה החדשה אין לה ערך היסטורי, פיוטי דתי וציוני שהיה אפילו לסיני, אבל איני מטיל ספק כי הקונגרס - כנציג ההמונים היהודים, יקבל את ההצעה ברגשות תודה חמים ביותר. הממשלה הבריטית יודעת היטב כי מטרתה הסופית של הציונות היא שיבת העם לארץ ישראל. אוגנדה איננה ולעולם לא תהיה ציון. אוגנדה תשמש כאתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי".
הרצל אמנם צפה התנגדות אך לא שֵעֵר את עוצמתה. חובבי ציון מרוסיה פותחים בשביתת רעב. מכס (ביבי?) נורדאו נחלץ לתמיכה בהרצל. הוא מוסיף תנאים כאלה לתוכנית, ש"לבטח" יסנדלו אותה. הוא מתאר את אוגנדה כארץ מעבר - "מקלט לילה", שבאה רק לתת פתרון זמני למצוקה ביטחונית וכלכלית של יהודי מזרח אירופה.
ההצבעה נערכה בסערת רוחות עזה. צירים אמוניים בוכים. הם חשים את קץ התנועה הציונית. איום בפילוג נישא באוויר. ציוני רוסיה על סף עזיבה. לכן מועמדת להצבעה הצעה 'מתונה' יותר: 'הקונגרס ישגר משלחת מומחים לטריטוריה המוצעת באפריקה המזרחית'. הצעה זאת מאשר הקונגרס ברוב קולות (295 בעד, 178 נגד ו-99 נמנעים).
ניצחון טכני להרצל. סערה. באיום פרישה עוזבים ציוני רוסיה את הוועד הפועל הציוני ואת מקומותיהם על הבימה. ציונים אמוניים יוצאים בעקבותיהם מן האולם.
עם נעילת המליאה ועד חצי הלילה נמשכת פגישת הפורשים. ידיעות על הפגנה מגיעות אל הרצל בחדרו במלון. הוא כובש את גאוותו וחש לבניין הקונגרס. חיוור, כפוף וטרגי, הוא ניגש לדוכן הנואמים ומשתדל לשכנע את מתנגדי אוגנדה.
הוא מגדיר את אוגנדה כפתרון ארעי, מרים את ידו הימנית וקורא בעברית(!): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אך מתנגדי תוכנית אוגנדה לא קונים את המחווה ואף לא את השבועה החגיגית בעברית.
ראש למתנגדים: מנחם אוסישקין. וברקע, אוסישקין מחובר לנעשה בארץ ישראל. הוא בדק (בסקרים) את מצב הרוח בארץ וזועזע לגלות כי איכרים רבים ממושבות הברון מצדדים בתכנית אוגנדה! אך אוסישקין לא נופל ברוחו.
בינתיים חוזרת משלחת הסקר הציוני מסיורה באוגנדה, עם הקביעה כי השטח המוצע ליהודים באזור חולות מזרח אפריקה ('חולות חלוצי אנטבה'?) אינו כשר להתיישבות יהודית. הרצל פרגמטי. הוא "מודה" כי התנגדות המתיישבים האנגליים באוגנדה ובעיות טופוגרפיות של הטריטוריה הופכים את מפת הדרכים האוגנדית ל"בלתי רלוונטית".
בשנת 1904 נפטר הרצל ממחלת לב. אין עדות רפואית לנזק הבריאותי שגרמה לו פרשת אוגנדה. התוכנית נופחת את נשמתה כשנה לאחר מותו של הרצל - בקונגרס הציוני השביעי. שם מאושרת מחדש "תכנית בזל" כתוכנית היחידה של התנועה הציונית, ושם נקבע כי אין לעסוק בשום פעולת התיישבות מחוץ לתחומי ארץ ישראל.
מאז עברו 100 שנה. קמה מדינת ישראל והישראלי עבר חינוך מחדש. הוא חונך להזכיר את פיאסקו אוגנדה אך להכחיש את לקח אוגנדה. פרי שלום-עכשווי (צפוי) של עשרות שנות הכאה פוסט-ציונית וחינוך חילוניסטי.
בנוסף, אימי המאבק התרבותי הנוכחי ברורים: קשה היום לבוא לאדם שחוזה בידי מלחמת אוסלו ובאכזריות איסלמיסטית חובקת עולם, בנחמה ש'מקלט לילה' מהטרור בעזה כבר נוסה בפיאסקו אוגנדה: מה הדם שנשפך בקישינב לעומת 'מלון פארק', ואוטובוס 19, ואוטובוס 2, והפצמ"רים בקטיף, וקו 5, ואיתמר וכרמי צור, וסבארו, וקפה הילל והרשימה הארוכה והזועקת לנקמה.
לכן, אולי צריך להראות שאין מה לנפול ברוח, כי כבר ניסינו את זה, ויכולנו. כי לכאורה, אז נישא אותו ההגיון:
· אוגנדה (עקירה) כי אי אפשר לנצח את הפורעים (והרי ידוע שהפתרון הוא רק מדיני, ועקירה היא מעשה מדיני מפוכח ומוסרי ושולח מסר נחוש לפורעים!)
· אוגנדה (התעקרות) רק להתנתק מהפורעים המזרח-אירופים (מג'בליה ומנבלוס).
· אוגנדה (מפת-דרכים) כי יש אישור מבריטניה (ארה"ב), והיא הרי המעצמה היחידה בעולם, לעולמי עד.
· אוגנדה כי שם אפשר לשים סוף-סוף גדר-גדר ולהשיג שלום ליהודים עכשיו.
· אוגנדה, כי הסמול ונטורי קרטא (רפורמים, וטריטוריאליסטים וחסידי היהדות-כפולקלור-ולא-כאומה דאז, וכו') יאהבו את העקירה, ישסו את התקשורת ביהודים ויתגייסו להרחיקם מציון.
· אוגנדה, כי רק כך נוכל לשים מכסה על הסיר המשיחי של ההתיישבות ממזרח אירופה (נערי הגבעות).
· אוגנדה כי בארץ ישראל מאיימת עלינו הדמוגרפיה.
ובכלל, האם לא יהיה זה לטובת הרפובליקה הישראלית השנייה לשחזר את אוגנדה (עם חתימת הרפובליקה הישראלית הראשונה) ולו רק מהסיבה שהיסטוריה (וציונות ואמוניות) צריך ללמוד דרך הרגליים?
לכן, אין מה לחשוד בכל סריסי החווה ויחצ"ני התקשורת האמונים לשפוך את חן התוכנית לפתח היועץ המשפטי, ועורכי הדין שימרחו את החקירות והשרים שאופורטוניסטיותם - שָֹרוּתם, שהם שלפו את תכנית העקירה ממניעים לא טהורים. לקח אוגנדה עמד לפניהם כלפיד האש, ואותו הם מביאים לנו.
