כאשר הגיש חה"כ אדיסו מסאלה את הבג"צ המפורסם נגד הענקת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר ז"ל, היה צריך להיות ברור לכל בר-דעת שנושא זה איננו עניין לערכאות: אם החברה כל כך משוסעת ונרגנת שאינה יכולה שלא ללוות את ההוקרה הוולונטרית של בחיריה בריב ומדון, אל יתערב בית המשפט. אדרבא, אף אינו מוסמך לכך. ואומנם, על הסף של עתירה עוקבת נגד הענקת הפרס לשולמית אלוני, התגוללה השופטת דליה דורנר על העותרים, ש"אין זה עניין לביהמ"ש". כנראה נשתכחה ממנה פרשת שניצר. בסופו של דבר ישבה בדין, אבל עמדתה הראשונית - עיקר.
כל בר-דעת יכול היה גם לצפות את ההתגלגלות הבאושה הצפויה לשנים הבאות, שכן תמיד ימצא מישהו שייזכר שפלוני חתן פרס אמר מתישהו משהו. הצביעה השמאלית הברורה של העומדים אחר עתירת מסאלה היתה אמורה גם לנבא את הפיכת ביהמ"ש לזירת התגוששות פוליטית שנתית, והקולר תלוי בצוואר השופטים.
מי שאינו משוכנע, ישאל עצמו מה היה כל השנים עד משפט מסאלה-שניצר. ודאי שהיו מחלוקות והסתייגויות סביב הענקת פרס ישראל. זכורה למשל ההתעסקות בשאלה האם ילחצו ראש הממשלה יצחק שמיר, וחתן הפרס הערבי הקומוניסט הסופר אמיל חביבי, זה ידו של זה בטקס הפרס. והרי המרחק בין שני אישים אלה רב שבעתיים מזה שבין לבנת וגרשוני, או לבנת ותומרקין. ומשקלן של התבטאויות אנטי ציוניות של פוליטיקאי, סופר ועיתונאי, רב שבעתיים מזה של כל הגיג שפולט פסל בוהמיין באיזה מקומון מעת לעת. ואף-על-פי-כן לא עלה על דעתו של איש לערב את ביהמ"ש - הענקת הפרס היא פשוט עניין בלתי שפיט. וסופו של מעשה גם היא מאלפת, כי שני האישים נמלכו ולחצו זה ידו של זה.
לפני יומיים, בתום שבע השנים שכל אחד יכול היה לצפות - על ההתגודדויות העכורות סביב מתן הפרס לשניצר, עוז, אלוני, גרשוני, תומרקין ואחרים - דומה שהיכה הגונג בעוז מעל סוגיה זו. בפרסום הנמקותיו לפסה"ד בעניין מתן הפרס לתומרקין השנה, הכריז הרכב השופטים העליונים על מתן הפרס כבלתי שפיט, והודה בפומבי בשגיאתו של ביהמ"ש העליון בפרשת שניצר. פסק הדין הנוכחי נקרא כולו כעתירה לציבור שלא להגיש עוד לעולם בג"צ בענייני פרסים, לצמצם את ניזקה של שגגת העליון בעניין שניצר ז"ל, וללבן את מחלוקותיו הוא בדרכים החינוכיות הדמוקרטיות המקובלות.
"כל בר-דעת" כתבנו לעיל, ושופטים עליונים בכללא. מה הטעם? אין שום ספק שפרשת שניצר לא יכלה לצמוח אלא על-רקע בשלותה והתעלותה של הגישה השיפוטית של נשיא ביהמ"ש העליון ברק, לפיה הכל שפיט ו"מלוא כל הארץ משפט". לפי גישה זו, המערכת המשפטית האזרחית אינה רואה די גדלות לעצמה בכך שהיא מכריעה בינינו בדיני נפשות ובדיני ממונות, בדיני משפחה ובדיני שם טוב, וכיוצא באלה. היא גם תגייר את גרינו (פרשת סוזי מילר) ותפסול את פרסינו (פרשת שניצר), היא תחליט היכן ישרתו אלופינו (פרשת עמוס ירון) ותעצור את קידום קצינינו (פרשת ניר גלילי), תחזיר לאויב את שבויינו (פרשת שמונת החטופים כקלפי מיקוח להחזרת רון ארד), ובכלל, תשלוט בהינהון סנטרינו לשלום לזולתנו (פרשת ביטול החרם של אב ביה"ד הרב אברג'ל). גישת "מלוא כל הארץ משפט", מתגלמת בפועל גם ב"חקיקה השיפוטית" מבית מדרשו של ברק. יסודה האבסורדי של ה"חקיקה השיפוטית", ולא יעזרו כאן כל פיטומי המילים, הוא בוז שרוחשת הרשות השופטת לרשות המחוקקת.
רוחות המחלוקת שליוו לפרקים את ביהמ"ש העליון בנשיאות ברק מתוארות לעיתים קרובות במונחים של עימות החברה המודרנית עם הרבנות, ועם הציבור הדתי. אבל כעת הולך ונגלה לעין שחזית ההתכתשות עם העניינים הדתיים, והדתיים לכאורה, היא רק קוניונקטורלית, ושורש הפירכה בגישת "מלוא הארץ משפט" אינו קשור לשום השקפה דתית. פרשת פרס ישראל היא הוכחה מובהקת. חוקרים, הוגים ואנשי ציבור תקפו את ה"חקיקה השיפוטית" על בסיס עקרוני ובלתי מוטה, וכך גם עורכי דין מן השורה. אך זאת, כנראה, ללא תהודה מספקת. פס"ד תומרקין מהווה את קול התרועה הרם ביותר עד עתה, המבשר את התמוטטותה של השקפת העולם המשפטית של אהרן ברק.
